חוסר ודאות באשר לזמן ההתגבשות של השיתוף הספציפי ושאר התנאים שבהם בן זוג רוכש את מחצית הזכויות בנכסה האישי של בת זוגו
65. דוקטרינת השיתוף הספציפי לא הגדירה את מאפייניו של "קו הרוביקון" שבן הזוג צריך לחצות על מנת לקבל שותפות שוות זכויות בנכסיה האישיים של בת זוגו. חוסר ודאות זה מעולם לא הוסר. בעניין אבו רומי נקבע כי אין מניעה עקרונית לכך שבן זוג יטען מכוחו של דין כללי כי בידיו זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחר, אשר הייתה בבעלותו של אותו בן זוג רשום ערב הנישואין. השופטת ט' שטרסברג-כהן הבהירה בהקשר זה, כי כאשר השיתוף נטען על בסיס הדין הכללי נדרשת הוכחה פוזיטיבית לכוונת השיתוף, ואין להסתפק בעצם קיומם של חיי נישואים משותפים:
"[...] סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע מפורשות כי 'אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני'. על-מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן-הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת המגורים [...]" (שם, בפסקה 10) (ההדגשות במקור – א.ש).
באותה פרשה, בצד ההכרה העקרונית בשיתוף מכוח הדין הכללי, נקבע כי כוונת השיתוף הנדרשת לא הוכחה, ועל כן לא הוענקו לאישה זכויות בדירת המגורים שבמחלוקת.
66. פסקי הדין שיצאו מלפנינו אחרי פסק הדין בעניין אבו רומי לא היו אחידים ולא קבעו כללים ברורים בעניין השיתוף (ראו: ליפשיץ החלת השיתוף הספציפי, בעמ' 6). במקרים מסוימים, מעֶבֶר לחיי זוגיות ושיתוף ולחיי נישואים ממושכים, נדרשה אינדיקציה פוזיטיבית ממשית לקיומה של כוונת שיתוף בנכס הספציפי (ראו: בג"ץ 1727/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (19.3.2007); בג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (26.10.2011)); ואילו במקרים אחרים, הסתפקנו בעדויות כלליות על אורח החיים השיתופי שבני הזוג ניהלו בהיבטים שונים של חייהם (ראו: בג"ץ 5416/09 פלונית נ' פלוני, פ"ד סג(3) 484 (2010)).
67. על חוסר אחידות זה עמד השופט א' רובינשטיין (כתוארו אז) בבע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (14.3.2007), בפסקה ה' לפסק דינו:
"[...] אודה, כי 'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעתים קשה לכמת את ההשקעות ואת "ההתנהגות ההשקעתית", אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה [...]".