68. בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665, 671 (2004), העניק השופט רובינשטיין את התייחסותו הממוקדת לשיתופה האפשרי של בת הזוג בדירת מגוריהם של בני הזוג אשר הובאה אל תוך מסגרת הנישואין על ידי בן זוגה. בעניין זה אמר השופט רובינשטיין דברים אלה:
"[...] רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה 'פורמאלית' בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובייחוד דירת המגורים. ועם זאת בין המנסחים את גישתם על בסיס רעיוני ערכי ובין המייסדים אותה על בסיס הסכמי יסכימו לדידי למצער כי בסופו של יום אין מנוס מבדיקת נסיבותיו של כל מקרה לגופו כראוי."
69. גישה זו של "כל מקרה לגופו" פורשה בהרחבה בע"מ (מחוזי ירושלים) 818/05 פלונית נ' פלוני (8.5.2006), שם קבע השופט י' שפירא כדלקמן:
"[...] אמור מעתה, בן זוג שהביא עימו לנישואין דירה, בה בני הזוג מתגוררים, שעה שאין לבן הזוג השני דירה אחרת, יוצר מצג כלפי בן זוגו כי יוכל לשכון לבטח בדירה, וזו תהא רכוש משותף, וזאת משלא נתן סימנים כי בדעתו לשמור על רכושו זה בפקיעת הנישואין [...]" (ראו: שם, פסקה 7 לפסק הדין).
פסק דין זה הוא אחת הדוגמאות להחלתה של דוקטרינת השיתוף הספציפי בהיעדר הוכחה ברורה של כוונת שיתוף מצד בעל הנכס – עד כדי העברת נטל ההוכחה לבן הזוג בעל הדירה.
70. כדי להסיר את הערפל המשפטי, בית משפט זה העמיד דרישה ל"דבר מה נוסף" – אינדיקציית שיתוף אשר צריכה להתקיים בין בני הזוג לצד השנים הארוכות של חיים משותפים בדירה. האינדיקציה הנדרשת יכולה לבוא לידי ביטוי בהשקעות כספיות בדירה על ידי בן הזוג נטול הזכויות הפורמאליות בדירה וכן בהבטחות לשיתוף או במצגים דומים מצד בן הזוג בעל הדירה (ראו: בע"מ 1398/11).
71. בבע"מ 1398/11, אמר השופט י' דנציגר את הדברים הבאים:
"הנה כי כן, על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים – קיומו של 'דבר מה נוסף' שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו 'דבר מה נוסף' המעיד על כוונת השיתוף."