25. קושי נוסף העולה לדידי מפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול נוגע לנקודת הזמן שבה יש לבחון את כוונת השיתוף. בית הדין הרבני הגדול התמקד במעשים שעל-פי הנטען אירעו בשלהי הקשר, וקבע כי לנוכח מצב הדברים בין בני הזוג באותה עת לא ניתן לייחס להם כוונת שיתוף (ובפרט הדיין נהרי, שהתייחס בדבריו ל"חזרה מכוונת שיתוף ככל שהייתה"). אולם, במידה לא מבוטלת זוהי הנחת המבוקש. למעשה, כמעט כל אדם שמערכת היחסים הזוגית שלו עלתה על שרטון, ולא כל שכן בנסיבות קשות המלוות בכעס או עלבון, היה משיב – לו היה באותה נקודת זמן, בדיעבד – כי אין לו שום רצון לחלוק ברכושו (או כל דבר אחר היקר לו) עם בן הזוג המנוכר לו. לא כך בוחנים קיומה או היעדרה של כוונת שיתוף, כשם שאף לא לומדים על רצונותיהם של צדדים במערכת יחסים חוזית בשלב שבו זו הופרה. להפך: את הכוונה לשיתוף יש לבחון בהתייחס לאומד דעתם של הצדדים לאורך השנים שבהם התנהלה מערכת היחסים הזוגית ביניהם בשלווה ונחת. כאשר בית הדין הרבני הגדול (בחוות דעתו של הדיין עמוס) הסיק כי לא ייתכן שהמשיב היה נותן מתנה בנסיבות של "בגידה" ובכך שלל לאחור את כוונת השיתוף הוא חרג אפוא אף מהכללים החלים על בחינת רצונם המשוער של צדדים למערכת יחסים זוגית. עמד על כך גם חברי השופט עמית בפסק הדין הקודם, ואני מצטרפת לדבריו גם בעניין זה (כמו גם להתייחסותו לממד הזמן ב-בע"ם 1398/11, בפסקה 2 לחוות דעתו שם).
26. בחוות דעתו חולק חברי השופט שטיין מדעיקרא על מתכונתה של הלכת השיתוף הספציפי כפי שזו הותוותה בפסיקה עד כה. בהקשר זה אעיר כי בשונה ממנו אינני סבורה שהלכת השיתוף הספציפי הועמדה להערכה חוזרת על-ידינו, אלא רק דרכי פיתוחה ויישומה. על כן, אתייחס רק לעיקרי דבריו בעניין זה, ובקצרה. אכן, האמת ניתנת להיאמר כי במצבי גבול הלכת השיתוף הספציפי עשויה להיות כרוכה בחוסר ודאות מסוים, כגון הסדרים משפטיים רבים אחרים. אולם, חוסר הוודאות במקרי גבול הוא מחיר פעוט יחסית, להשקפתי, בהתחשב בתכליות שאותה משרתת הלכה זו ושעליהן היא מיוסדת. יתר על כן, איני סבורה כי מדובר בחוסר ודאות משמעותי שמצדיק את שינוי ההלכה. כידוע, הלכת השיתוף הספציפי חלה רק ככל שבני הזוג לא דחו אותה על דרך עריכתו של הסכם ממון. ניתן דווקא להניח כי מי שנכנס למערכת יחסים זוגית כאשר בבעלותו רכוש ממשי יהיה גם בעל תמריץ ומודעות ליזום עריכתו של הסכם ממון. שלילתה של הלכת השיתוף הספציפי מגלגלת בפועל את ברירת המחדל לפתחו של בן הזוג שאינו בעל נכסים. מהו הבסיס לקבוע שברירת מחדל זו היא עדיפה?