ש ו פ ט ת
השופט נ' הנדל:
אני מסכים לפסק דינה של חברתי, הנשיאה א' חיות, אשר קבעה – בדומה לקביעתו של חברי השופט י' עמית בפסק הדין מושא הליך זה – כי פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בטל, תוך החזרת פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי על כנו. התוצאה היא שמחצית מן הזכויות בדירת המגורים של בני הזוג שייכת לבת הזוג. הפגם שנפל בפסק הדין אינו נוגע ליישום שגוי של נורמה נכונה, אלא לבחינת המקרה על פי נורמות שאינן נכונות. בנסיבות מעין אלה יש מקום רב יותר להתערבותו של בית משפט זה בפסק הדין, ובמקרנו על נסיבותיו ההתערבות אכן נדרשת. אבקש להוסיף ולהעיר שלוש הערות – הראשונה בענייני לשון, השנייה בענייני רצון (והנחות לגביו) והשלישית עניינה חופש החוזים ומגבלותיו.
1. בית הדין הרבני הגדול שב מספר פעמים על הקביעה כי בת הזוג "בגדה" בבן זוגה. לדעתי שימוש במילה זו על הטיותיה השונות קשור לשורש הבעיה בפסק דינו של בית הדין הרבני. בהקשר הדתי, "בגידה" (או "חוסר נאמנות מינית") קשורה בטבורה לדיני הגירושין לפי המשפט העברי. הדיון מושא ההליך החל בבית דין הרבני, כהליך גירושין שבמסגרתו נכרכו גם ענייני הממון. קיום יחסי מין עם אחר במסגרת הנישואין יוצר עילת גירושין – נושא שבסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני. התפישה היא כי מדובר באיסור חמור. לא מדובר במשמעות ה"תרבותית" או הסוציולוגית של הדברים אלא במשמעות הדתית-הלכתית שלהם. כך, האיסור אינו תלוי ברצון הצדדים ובשאלה כיצד הם תופשים את הסיטואציה. יתכן, למשל, שהאירוע התרחש חודשיים אחרי הנישואין, באופן שצד ה"נבגד" אינו מודע לעניין כלל. לעומת זאת, יתכן גם מצב שבו בני זוג כבר החליטו להיפרד. הם חיים בנפרד, מתקיימים הליכי גירושין בבית הדין הרבני, וכל אחד מבני הזוג הפרודים מנהל מערכת יחסים זוגית אחרת, מבלי שאף אחד מהם מסתייג ממעשיו של רעהו. למרות זאת, על פי הדין הדתי קיום יחסי המין כל עוד לא סודר הגט הם בגדר איסור חמור.
ברם, על פי פסיקת בית משפט זה בבג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221 (1994), סוגיית הרכוש מוכרעת לפי הדין האזרחי, ולא לפי הדין הדתי. כך ההלכה קרוב לשלושים שנה. גירושין לחוד וחלוקת רכוש לחוד. יתר על כן, ובכך אעסוק בהערה הבאה, השאלה מהו הרצון המשוער של הצדדים, כשאלה עובדתית וקונקרטית, תלויה בנסיבות המקרה ובאנשים שמעורבים בו. השיטה המשפטית כיום, גם בבית הדין הרבני, היא שצדדים מעידים והדיין או השופט שומע ראיות ומסיק מהן מסקנות. אין הסתפקות רק בחזקות ובשבועות. דא עקא, הלשון שבה השתמשו חלק מדייני בית הדין הרבני חושפת כי יחסם אל התנהגות בת הזוג במסגרת הדיון הממוני הושפעה, במידה רבה, ממשמעותם הדתית של קיום יחסי המין לעניין חובת הגירושין. כך, למשל, כתב הדיין מ' עמוס כי "בנידון דידן האישה בגדה בבעלה, חויבה בגט והוטלו עליה צווי הגבלה... כאשר צד אחד הולך שלא בתום לב ועושה מעשים אשר לא ניתן לחזור מהם וגונז והורס את החלום על התא המשפחתי במעשה שוודאי יגרום לפירוק של הבית – בזה יש אומדנא דמוכח ואנן סהדי [אומדן דעת שהוכח ו"אנו עדים"=מקובל עלינו] כי לא הייתה לו כל כוונה לשתף בנכסים שעל שמו בלבד...". הדיין מ' נהרי הוסיף: "הוכח בפני בית הדין קמא כי המשיבה בגדה במערער ועל סמך זה קבע בית הדין חיוב בגט... לא בכדי קבע בית הדין במעשה בית דין שאם האישה תהיה מעוניינת להינשא לגבר הזר שעימו התרועעה יש צורך לקיים בירור... בנסיבות הללו, גם אם יש ממשות בטענת המשיבה על השתתפותה בשיפוץ שנערך בבית, הרי שלמערער עומדת הזכות לטעון שלא הייתה לו כל כוונת שיתוף וגם אם כן עומדת לו הזכות לחזור בו מכוונת ההתחייבות לשיתופה בנכס". ניתן לראות כי בפועל "חילחלה" המשמעות ההלכתית של קיום יחסי המין לדיון הממוני. הדגש בהיבט הלשוני אפוא הוא הצורך להפריד בין האיסור הדתי לפי תנאי המשפט העברי – שיקול ערכי כללי – לסוגיה הממונית: בירור עובדתי ספציפי. נראה כי שימוש במונחים עוצמתיים כגון "בגידה" עלולים להשפיע על הניתוח של אופן חלוקת הרכוש.