28. הגם שאני מפקפקת במשמעות המעשית של הדיון במחלוקת, כשלעצמי אני נוטה לדעה שאינה מכירה בעיקרון העצמאי של זוטי דברים בהקשרם של דיני התובענות הייצוגית, אלא מייחדת את ההתייחסות לשיקול זה ליישום העקרונות שנקבעו בחוק תובענות ייצוגיות עצמו. בראשם של אלה עומדת בהקשר זה השאלה האם התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ליישוב המחלוקת. הטעם לכך, כפי שאף הדגיש חברי המשנה לנשיאה (בדימ'), הוא שלנוכח תכליתה של התובענה הייצוגית – ככלי של אכיפה פרטית המכוון לא רק לפיצוי – השיקול של זוטי דברים לא יכול לעמוד בה לבדו. כך למשל, ניתן להעלות על הדעת מקרה שבו היקף הפיצוי לקבוצה הוא זעום אך ניהול התובענה הייצוגית צפוי לתרום לשינוי פרקטיקות במתכונת שצפויה לקדם את האינטרס הציבורי.
29. אוסיף עוד, כי מלכתחילה ביסוסה של טענת זוטי דברים בהליכי תובענה ייצוגית צפוי להיות קשה יחסית אף במישור העובדתי. הדעת נותנת ששיקולים הנוגעים לגמול הצפוי לתובעים הייצוגיים יכוונו אותם מלכתחילה שלא ליזום הליכים שבהם שוויו של ההליך הוא זעום, כלומר כאלה שעוסקים בהיקף כספי של זוטי דברים. אם כן, טענה מצד נתבעים כי הסכום שניתן יהיה לפסוק יהיה מצומצם תשקף ברגיל גם מחלוקת עובדתית המבטאת הערכה שונה של הדברים משני הצדדים של המתרס.
סיכום
30. אם כן, ובכפוף להערות שצוינו, אני מצטרפת למסקנתו של חברי המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר.
ש ו פ ט ת
השופט ד' מינץ:
--- סוף עמוד 133 ---
מהו המשקל שיש לתת לפרשנות המאסדר להנחיותיו שלו? זו השאלה העומדת להכרעה. קראתי בעיון את העמדות השונות של חברַי ואני שותף לעמדתה של חברתי, השופטת י' וילנר, בכל הנוגע למשקל אותו יש ליתן לפרשנות המאסדר. אוסיף רק מספר מילים משלי.
1. נקודת המוצא, ועל כך אין מחלוקת, היא כי בית המשפט הוא הפרשן המוסמך של הדין. לבתי המשפט המומחיות המשפטית לפרש טקסטים משפטיים, דוגמת חוק או חוזה. אמנם, הרשות המבצעת נדרשת באופן תדיר לפרש את הוראות הדין, אולם פרשנותו של בית המשפט היא הפרשנות הסופית. יפים לעניין זה דבריו של השופט (כתארו אז) א' ברק בבג"ץ 399/85 חבר הכנסת הרב מאיר כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 306 (1987):
"פירוש החוק הוא מקצועו של בית המשפט, והאחריות המוטלת עליו מחייבת אותו ליתן אותו פירוש הנראה לו – לו ולא למאן דהוא אחר – כראוי."
2. יחד עם זאת, בהקשר של חקיקה ראשית נפסק זה מכבר כי העובדה שבית המשפט הוא הפרשן המוסמך של החוק אינה מובילה למסקנה כי אין לתת כל משקל לפרשנותה של הרשות המנהלית. בספר פרשנות במשפט (אהרן ברק פרשנות במשפט – כרך שני: פרשנות החקיקה 799-792 (1993) מוצגות שלוש גישות אפשריות ליחסו של בית המשפט לפרשנות הרשות לחקיקה ראשית. הגישה הראשונה המוצגת במסגרת דיון זה היא גישת ההתעלמות. על פי גישה זו, אין מקום ליתן כל מעמד מיוחד או משקל מיוחד לפרשנות החוק על ידי הרשות. מעמדה של פרשנות הרשות שווה למעמד כל פירוש שניתן על ידי כל בעל דין אחר (ראו: בג"ץ 157/63 בוקסבאום נ' שר האוצר, פ"ד יח(1) 115 (1964); ע"א 976/06 מרום נ' נציבות מס הכנסה-פקיד שומה באר-שבע, [פורסם בנבו] חוות דעתו של השופט י' דנציגר (6.11.2008)). הגישה השנייה היא גישת מתחם החוקיות ועל פיה, מבין פירושים חוקיים אפשריים, על בית המשפט לבחור בפירושה של הרשות. כך, כשם שקיים "מתחם סבירות" לפעולות ביצוע של הרשות המנהלית, קיים גם "מתחם סבירות" לפרשנות הרשות. בית המשפט יאמץ את הפירוש של הרשות המנהלית לדבר חקיקה אם פירוש זה הוא הפירוש הסביר. הגישה השלישית שהוצגה היא גישת ביניים, גישת שיקול הדעת השיפוטי. על פי גישה זו, בית המשפט אינו צריך להתייחס לפרשנות הרשות המנהלית כאל פרשנות רגילה של בעל דין. אולם,