76. ואכן המומחיות בפרשנות היא של בית המשפט, שכן הוא הגורם שעוסק במלאכה זו כדבר שבשגרה (ברק, פרשנות במשפט בעמ' 796; יואב דותן "Chevron בישראל? סמכות פרשנית ודילמות אסטרטגיות בעקבות ע"א 7488/16 זליגמן נ' הפניקס החברה לביטוח בע"מ" פורום עיוני משפט מד 1, 4 (תש"ף) (להלן: דותן); שרון ידין "פרשנות החוזה הרגולטורי: בעקבות הלכת זליגמן" פורום עיוני משפט מד 5 (תש"ף)). זאת,
--- סוף עמוד 39 ---
בשונה מהמאסדר, שאין לו מומחיות בפירוש הדין, אלא שהמומחיות הנתונה לו היא בנושאים המקצועיים הנוגעים לתחום עליו הוא מפקח.
77. רביעית, באשר לשיקול חזקת התקינות המינהלית שהופיע בפסק הדין, ואשר לגביו נאמר כדלקמן:
"ככל רשות מינהלית, גם המאסדר נהנה מחזקת התקינות המינהלית, והוא נדרש לפעול בהגינות, ביושר ובתום לב... מאפיינים אלה תומכים במתן משקל של ממש לעמדתו הפרשנית של המאסדר ביחס להנחיותיו, שכן ההנחה היא שלנגד עיניו עומד האינטרס הציבורי וטובת השוק עליו הוא אמון" (בפיסקה 37(ג) לפסק הדין).
לשיטתי יש לשקול מנגד גם את תופעת "השבי הרגולטורי" המוכרת בפסיקה ובספרות, במיוחד בשוק הביטוח, עליה עמדתי בהרחבה, ואפנה בנקודה זו לאמור בפיסקאות 59-52 שלעיל.
שיקולים נגד מתן מעמד בכורה לעמדתו הפרשנית של המאסדר
78. השיקול הראשון אשר הוצג בפסק הדין רק בקצרה (בפיסקה 38(א) שם), הוא העובדה כי בית המשפט הוא הגורם הייחודי האמון על מלאכת הפרשנות. ארגז הכלים הפרשני הוא כלי משמעותי וחשוב בידי בית המשפט, המשמש למילוי תפקידו הרחב של הפעלת ביקורת שיפוטית על הרשויות האחרות (הרשות המבצעת והרשות המחוקקת) אגב ביצוע "איזונים ובלמים", זאת כחלק מהעקרונות הקונסטיטוציוניים של הפרדת רשויות ועצמאות הרשות השופטת. מתן פרשנות על-ידי בית המשפט מתחייב גם מהצורך לשמור על שלטון החוק, שכן במקרים בהם החוק נתון למספר פירושים אפשריים, המילה האחרונה צריכה להיאמר על-ידי בית המשפט, ובית המשפט העליון בפרט – ורק כך האזרח, או הרשות המינהלית ידעו לאיזה חוק עליהם לציית (ראו: ברק, פרשנות במשפט, בעמ' 57, 792).
כך נפסק בעבר בנושא זה:
"במשטר דמוקרטי, המבוסס על הפרדת רשויות, הסמכות לפרש את כל דברי החקיקה - החל בחוקי-יסוד וכלה בתקנות ובצווים - היא סמכותו של בית המשפט...
--- סוף עמוד 40 ---
אכן, כל אורגן ממלכתי - ולענין זה גם כל פרט ופרט - עוסק בפירוש החוק כדי לכוון את מהלכיו... אך במקום ששאלת הפירוש מתעוררת בבית המשפט, כוח הפירוש נתון בידיו, ופירושו שלו הוא המחייב את הצדדים, ואם הפירוש בא מפני בית המשפט העליון, הריהו מחייב את כלל הציבור (מכוח עקרון התקדים המחייב: סעיף 20(ב) לחוק-יסוד: השפיטה)" (בג"ץ 73/85 סיעת "כך" נ' שלמה הלל – יושב-ראש הכנסת, פ"ד לט(3) 141, 152 (1985) (להלן: עניין סיעת כך)).