88. גם בצרפת יש הסדרים חקיקתיים בדבר החמרת סיכון. סעיף L-113-2 לחוק חוזה הביטוח הצרפתי מטיל על המבוטח חובות גילוי על שינויים בסיכון בשלב שלפני כריתת חוזה הביטוח, וגם לאחר מכן. בנוסף, גיל הנהג נחשב, על פי הדין הצרפתי, לסיכון רלבנטי שיש להצהיר עליו (ראו: Cour de Cassation, Chambre Civile 1er, 92.15-365 (16.03.1994); Cass. 2e civ no 10-17.447 (16.06.2011)). יתר על כן, מצויות פסיקות בצרפת בהן נקבע כי הפרת החובה לעדכן לגבי השינוי בסיכון הביטוחי נעשתה בחוסר תום לב, כאשר מי שנהג ברכב לא היה מורשה לנהוג בו. כך, למשל,
--- סוף עמוד 37 ---
במקרה בו מבוטח לא גילה למבטח שבנו הצעיר משתמש ברכב, כדי להימנע מתשלום דמי ביטוח יקרים יותר, נקבע כי הדבר מהווה חוסר תום לב ששולל את הכיסוי הביטוחי (ראו: Cour de Cassation, Chambre Civile 1er, 92.15-365 (16.03.1994)).
89. נוכח כל האמור לעיל, לו המקרה שבפנינו היה נדון לפי הדין הצרפתי, נראה שגם שם היו נשללים מהמבוטח תגמולי הביטוח, לאור מגבלת הגיל המפורשת וגם בשל הפרת חובת היידוע למבטחת.
גרמניה
90. סבורני כי ניתן ללמוד אף מהדין הגרמני על הסוגיה שבפנינו. Versicherungsvertragsgesetz (להלן: חוק חוזה הביטוח הגרמני) קובע מדיניות של מידתיות, המשקפת מעבר מגישה של "הכל או כלום" – למשטר של פיצוי יחסי. כך, למשל, האפשרות לפטור את המבטחת מתשלום תגמולי ביטוח למבוטח תלויה במידת "אשמתו" של המבוטח, כך שבמקרים בהם המבוטח פעל בכוונה או במרמה – המבטח יהיה פטור מחבות, בכפוף לסייגים שבחוק (ראו: Helmut Heiss, PROPORTIONALITY IN THE NEW GERMAN INSURANCE CONTRACT ACT 2008 (2012), 105-106). עם זאת לפי חוק חוזה הביטוח הגרמני, אפילו מבוטח שהפר את חוזה הביטוח במודעות ובאופן מכוון עשוי להיות זכאי לתגמולי ביטוח חלקיים, ככל שאין קשר סיבתי בין הפרת החוזה על-ידו לבין קרות מקרה הביטוח (עיינו: שם, בעמ' 109-108 וכן: Robert Koch, German Reform of Insurance Contract Law, 2 EJCCL 163, 170 (2010)).
91. סעיפים 27-23 לחוק חוזה הביטוח הגרמני עוסקים במקרים של החמרת סיכון. סעיף 23 לחוק זה מבדיל בין מספר מצבים שונים, ובכך החוק מייחס למעשה משמעות למודעות המבוטח לנסיבות המהוות את החמרת הסיכון. בנוסף, לפי העקרונות הכלליים של הדין הגרמני, במקרים של הפרת חובה חוזית – על החייב הנטל להוכיח שפעל ללא אשמה (שם, בעמ' 110-109).