--- סוף עמוד 65 ---
הגבלה כזו – המבוטח אינו נדרש כלל ליידע את המבטח והוא זכאי לתגמולי ביטוח מלאים, אפילו היה מודע לחלוטין להפרה. לדידי, פרשנות כזו אינה עולה בקנה אחד עם ההסדרים שקבע המחוקק בחוק חוזה הביטוח.
17. חבריי מוסיפים ותומכים את עמדתם בנימוקיי משנה שונים, אשר אף בהם מתקשה אני לראות בסיס לשלילת תחולת הסדר האחריות המופחתת במקרה של הפרת הגבלה על גיל הנהג בביטוחי רכוש לרכב. אתייחס בקצרה למרכזיות שבהן.
18. חבריי מציינים שהגבלה בעניין גיל הנהג הוספה לפי בחירת המבוטח, שיכול היה בנקל להימנע ממנה כנגד רכישת פוליסה שונה (וככל הנראה יקרה יותר). ואולם, כל ההגבלות בהן עסקינן, ובכלל זה ההגבלה שנדונה בעניין סלוצקי (שמירת התכשיטים בכספת), הן הגבלות שהמבוטח נטל על עצמו באופן וולונטרי כדי להוזיל את הפוליסה, ואם היה מעוניין בכך יכול היה להימנע מהן כנגד הגדלה מתאימה של דמי הביטוח. אם נתעמק בדבר, היות המגבלה נתונה לבחירת המבוטח במקרה הרגיל הוא תנאי בלעדיו אין להחלת הסדר האחריות המופחתת. זאת משום שאם המגבלה היא הכרחית מבחינת המבטח הסביר, במובן הזה שבלעדיה הוא לא היה מתקשר בחוזה הביטוח (ומכאן שאינה נתונה לבחירת המבוטח), הרי שלא מתקיים תנאי הנכונות לבטח, ועל כן המבטח משוחרר מכל אחריות במקרה של הפרת חובות המבוטח (ראו סעיפים (ג)(2) ו-18(ג)(2) לחוק, ופסקה 6(ב) לעיל). לפיכך, אם נאמץ מבחן זה, ונניח כי הסדר האחריות המופחתת חל רק ביחס להגבלות שהמבטח דרש כתנאי לעריכת חוזה הביטוח, ושלמבוטח לא הייתה אפשרות בחירה לגביהן, מעטים (אם בכלל) הם המצבים בהם ניתן יהיה להחיל את הסדר האחריות המופחתת.
19. טיעון קרוב, אותו מדגיש חברי, השופט יצחק עמית, הוא שהחלת הסדר האחריות המופחתת פוגעת בחופש ההתקשרות שבין הצדדים לחוזה הביטוח. אכן כך, ואולם פגיעה זו היא נגזרת של אופיו הצרכני של חוק חוזה הביטוח, שהוא חולייה בשרשרת חוקים צרכניים הקובעים דין מיוחד לחוזים מסוג מסוים, והיא מעוגנת בהוראה מפורשת של חוק חוזה הביטוח – סעיף 39 המורה כי על הוראת סעיף 21 לחוק אין להתנות, ועל הוראות סעיפים 8-6 ו-19-17 אין להתנות אלא לטובת המבוטח או המוטב. מטעם זה גם אינני מוצא כוח שכנוע רב בהשוואה שעורך חברי בין המקרה שלפנינו להתקשרות בשני חוזי מכר ביחס למוצרים שונים. ככל שחלים על ההתקשרות דיני החוזים הכלליים – חופש הבחירה של המתקשרים יכובד (כמעט) במלואו. ככל