93. אקדים ואומר כי שני הצדדים לא דקו פורתא בעניין זה. אכן, הצדק עם חלק מהמשיבים כי קיימים פוסקים שאסרו לימוד בכיתה שלא בהפרדה, כפי שהובאו הדברים בשם הרב עובדיה יוסף זצ"ל והרב משה פיינשטיין זצ"ל. ממילא, לכאורה אין מדובר ב"הידור מצווה", אלא בעניין הנמצא בליבת הפרקטיקה הדתית.
אולם, לכאורה נראה שנשכח מן המשיבים העיקרון ההלכתי של: "ליכא דרכא אחרינא" (בתרגום לעברית: אין דרך אחרת, ח"מ). עיקרון זה, שמקורו בתלמוד, קובע כי אף במקום שישנה חובה הלכתית לשמירת גדרי צניעות מסוימים, הרי שכאשר האדם נצרך לוותר עליהם לשם פרנסה או צורך דומה, ואין אפשרות אחרת להשיג את אותו הצורך מבלי לוותר על אותם גדרי צניעות, הרי שמותר שלא להקפיד הצניעות לשם
--- סוף עמוד 50 ---
השגת המטרה, ורק מידת חסידות היא להחמיר ולוותר על פרנסה לשם כך (ראו: בבלי בבא בתרא נ"ז ע"ב; בבלי עבודה זרה נ"ז ע"ב).
דוגמה ליישום עקרון זה, מצויה אצל הרב משה פיינשטיין זצ"ל עצמו, שהמשיבים ציטטו: על אף שישנו איסור הלכתי לרחוץ בים ללא הפרדה מגדרית, הרי שכשאין באזור מגוריו של האדם חוף הפועל בהפרדה מגדרית, מותר לרחוץ ללא הפרדה ככל שיש בכך צורך רפואי, אף שאינו מגיע לדרגת "פיקוח נפש" (שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א' סימן נ"ו). גם התשובה שאותה ציטטו המשיבים מציינת כי יש ללמד בהפרדה רק אם "יש אפשרות לעשות בית ספר מיוחד", וזאת כנראה בהסתמך על הכלל האמור.
הדבר מתיישב גם עם המציאות בשטח, כך שבעוד שבישראל מערכת החינוך החרדית אכן נפרדת מגדרית לאורך כלל שלבי החינוך, הרי שבריכוזי החרדים בעולם, מערכת החינוך איננה תמיד נפרדת וסטודנטים חרדים אף לומדים באוניברסיטאות ברחבי העולם ללא הפרדה מגדרית (ראו, למשל, את תשובתו של הרב מנשה קליין, שהיה מרבני הקהילות החרדיות השמרניות ביותר בארצות הברית, בספרו שו"ת משנה הלכות חלק י"ב סימן שפ"ז, המתאר שאלה שנשאל על ידי בני ישיבה הלומדים משפטים באוניברסיטת ייל).
המצב שלפנינו יוצא דופן איפוא, שכן ככל שקיימת האפשרות ללמוד לימודים אקדמיים בהפרדה מגדרית, הרי שאכן, קיימת חובה דתית (לשיטתם של חלק מחכמי הדת) ללמוד דווקא בהפרדה מגדרית. ואולם, ככל שאין אפשרות כזו, הרי שמותר ללמוד ללא הפרדה מגדרית והימנעות מלימודים הינה "חומרא", משום "מידת חסידות".
94. מצב זה חוזר ונשנה גם בעניינים אחרים שבהם נידונה הפרדה מגדרית. כך, בטרם היתה נהוגה הפרדה מגדרית בתחבורה הציבורית, הציבור החרדי השתמש בשירותי תחבורה רגילים. כאשר פעלו הסדרי ההפרדה, פסקו כמה מפוסקי ההלכה כי ישנה חובה הלכתית להשתמש רק בשירותי תחבורה נפרדים, וחובה זו בטלה עם ביטולם של הסדרי ההפרדה (ראו השתלשלות זו בעניין רגן ובדו"ח הוועדה שם). עמדה זו, מתבררת כקוהרנטית לאחר שמביאים בחשבון את העיקרון של: "ליכא דרכא אחרינא", שעליו עמדנו לעיל. כך, כאשר ישנה האפשרות לבחור בהפרדה, מתקיימת