לעמדתי, לא הוכחה במקרה שלפנינו תשתית עובדתית מספקת כדי ללמד כי יש מקום ללבן סוגיות אלה לעומקן. ככלל, בהחלט ייתכן כי קיומם של חסמי יציאה גבוהים מהקהילה, ובוודאי שמקרים נדירים בהם קיימות אינדיקציות המעידות על כפייה ממשית על בני קהילה מסוימת ליטול חלק בפרקטיקות הנוגדות מושכלות יסוד של ליברליזם וחירויות הפרט, יצדיקו התערבות מצד המדינה, אף כאשר פרקטיקות פוגעניות אלה נעשות בהסכמה מצד חלק מבני הקהילה. עם זאת, במרבית המקרים ניתן לחשוב על הנשארים בקבוצת המיעוט כמקבלים מרצונם את הפרקטיקות הלא-ליברליות הנהוגות בה, ויש מקום לדון על משמעותה של בחירה זו ועל גבולותיה (ראו: Charles Larmore, Political Liberalism, 18:3 POL. THEORY 339, 349-350 (1990); אבישי מרגלית ומשה הלברטל "ליברליזם והזכות לתרבות" רב תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית ספר הזיכרון לאריאל רוזן-צבי ז"ל 93, 103-102 (מנחם מאוטנר, אבי שגיא ורונן שמיר עורכים, 1998);William A. Galston, Two Concepts of Liberalism, 105:3 ETHICS 516, 533 (1995); Chandran Kukathas, Are There any Cultural Rights, 20 POL. THEORY 105, 116 & 132-133 (1992).
99. למעשה, נדמה שמעמדות הצדדים עולה כי דווקא שילובם של בני החברה החרדית במסגרות אקדמיות (גם אם הן נפרדות) יביא לתוצאות מבורכות של העצמת הפרט. אין להקל ראש בכך שאכן חלקים רבים בציבור החרדי, גברים כנשים, יימנעו מרכישת השכלה אקדמית לולא המסגרות המופרדות. הדבר איננו נובע רק מהפרקטיקה הדתית, אלא גם מחסמים תרבותיים, כפי שפורט על ידי משיבי הממשלה, ואף מכפייה קהילתית. בהקשר זה, אין לבטל את טענתה של מכללת אונו, כי הלימודים האקדמיים והמעמד הכלכלי והחברתי הנלווה להשכלה זו, מהווה כלי להקלה של אותו לחץ
--- סוף עמוד 53 ---
קהילתי, ככל שהוא אכן קיים, הכופה נורמות שאינן מוסכמות על חלק מבני הקהילה. הקלה זו מתבטאת גם בכך שלאחר רכישת ההשכלה והמקצוע חלקים מבני הקהילה ממשיכים ללמוד תואר שני במסגרת המוסדות הכלליים. אם נקבל טענה זו, הרי שיש מקום רב לסייע לאותם בני הקהילה החרדית, שזכות היציאה שלהם עלולה להיות מוגבלת.
תימוכין, מצאתי בעובדה כי בתצהירים שהזכרנו לעיל, שצורפו על ידי עותרי תירוש עצמם, הומצא גם תצהיר של סטודנטית שלמדה במכללת אונו במסלול נפרד. על אף החשש שהביעה מהמשך הלימודים בהפרדה, ועל אף הפגיעה הקשה שהעידה עליה, עדיין נאמר מפי אותה סטודנטית כך: