--- סוף עמוד 88 ---
שההפרדה באקדמיה תוליך בסופו של יום גם להפרדה נוספת במרחב הציבורי. זאת ועוד, כאשר מקורם של הסדרים אלה בציווי דתי, הם עשויים לפגוע גם בזכות החוקתית לחופש מדת (ראו, באופן כללי: עניין הפורום החילוני, פסקאות 40-39; בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1, 94 (1997); בג"ץ 3872/93 מיטראל בע"מ נ' ראש הממשלה ושר הדתות, פ"ד מז(5) 485, 501-500, 509-506 (1993)).
11. כאמור, ביטוי מובהק לפגיעתה של התכנית בשוויון ולמסר המשפיל שהיא נושאת עמה, נעוץ באיסור על מרצות להרצות בכיתות הלימוד של הסטודנטים. כפי שעולה מכלל החומרים שהובאו לפנינו, מרצות בתכניות המופרדות לא יכולות להרצות לפני סטודנטים גברים, וזאת בשונה ממרצים גברים, שיכולים להרצות לפני נשים. בכך, יש פגיעה ממשית בקבוצת הנשים המרצות, במספר מישורים. ראשית, הקביעה הקטגורית שלפיה אישה לא תוכל להרצות לפני כיתת גברים פוגעת בכבודן ובמעמדן ומנמיכה אותן. היא מציבה מרצות בעמדת נחיתות מובנית, משרישה תפיסה שלפיה החיים הציבוריים שייכים "לגברים בלבד" ומנציחה פערי מעמדות מגדריים (השוו: עניין קול ברמה, פסקה 25; עניין מילר, בעמ' 133). פגיעה זו אינה תחומה למרצות דווקא, שכן המסר החברתי שנשקף ממנה הוא פוגעני כלפי נשים באשר הן. לצד המישור העקרוני, אין כל ספק שהסדר מעין זה מפלה מבחינת אפשרויות התעסוקה של נשים. כך, במישור של תקני ההוראה, עלולה להיווצר העדפה להעסקת מרצים גברים – שביכולתם ללמד גם סטודנטים וגם סטודנטיות. העדפה מעין זו עומדת בסתירה להוראות חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 אשר אוסרות במפורש על מעסיקים להפלות בין עובדים, בין היתר מחמת מינם (ראו סעיף 2 לחוק זה). זאת ועוד, פגיעה זו עלולה להגיע לכדי פגיעה בחופש העיסוק של המרצות. לצד כל האמור יש לתת את הדעת לכך שמדובר בהפרדה באקדמיה, המקשה על הפצת רעיונות, על הפריה הדדית, ועל יצירת רשתות חברתיות ומקצועיות שמאפיינות את העולם האקדמי. חסמים מעין אלה לא קיימים עבור מרצים גברים במסגרת התכנית, אשר אין מניעה כאמור כי ילמדו סטודנטיות במסלולים המופרדים.
12. כאן המקום להעיר כי במסגרת התכנית נכללה ההבהרה קצרה שלפיה "לא תינקט הפלייה אסורה", מבלי להבהיר מה משמעותה הפרקטית של הוראה זו בהקשר האמור. אף במסגרת ההליך דנן, התקשתה המדינה להשיב בהקשר זה והודתה כי מצב הדברים הנוכחי "מעורר קושי עקרוני" (סעיף 109 לתצהיר התשובה לעתירות תירוש וקהלת (להלן: תצהיר התשובה)). טענות המדינה התמקדו בשאלת היקפה הממשי –