96. הסיבה לכל זאת, נשמעה מפיו של הנאשם למן תחילת חקירותיו במשטרה, והיא רצונו להביא לכך שמרבית כספו וממונו של מנשה יועברו לישראל, על מנת שבתו שרון תוכל לעמוד על זכויותיה ולקבל את חלקה מאותם כספים ורכוש, בהינתן הבעת רצונה בפניו לשוב ארצה עם בנותיה, ולפתוח בהליך גירושין ממנשה. הנאשם חשש כי ככל ששרון תביע בפני מנשה את רצונה להביא לסיום את קשר הנישואין ביניהם, בעת שהם גרים בברצלונה וכל רכושם נמצא שם, הוא ימנע ממנה להוציא את בנותיהם מברצלונה, והיא תישאר חסרת כל, משום שכל ממונם נשלט והוחזק בברצלונה על ידי מנשה, ושרון לא הייתה מודעת להיקף הונו של מנשה ולאופן החזקתו.
97. הנאשם סיפר בהודעתו מיום 27.5.2014 כי בתו שרון שיתפה אותו שיחסי הנישואין שלה עם מנשה עלו על שרטון, וכי היא מרגישה אומללה בברצלונה. הנאשם הוסיף ששרון שיתפה אותו שמנשה לא נותן לה כסף, לעתים הוא לא שב הביתה, והביעה בפניו את רצונה לשוב ארצה עם בנותיה. וכך מסר, בין היתר, אודות אמירותיה של שרון באזניו בעת שחיה עם מנשה בברצלונה: "אבא קשה לי רע לי ... הוא עוזב הוא לא בא הביתה בכלל אני תקועה פה עם שלוש בנות ... הוא לא בא הביתה אפילו ... אין לי כסף..." (ת/25, בעמ' 7).
הנאשם סיפר כי הביע בפני בתו את חששו כי אם תשוב לארץ, במצב הדברים המתואר, היא תישאר חסרת כל, ולא יהיה לה גב כלכלי, משום שכל נכסיו וכספו של מנשה היו בשליטתו הבלעדית אי שם בחו"ל. לכן, הנאשם יעץ לבתו שלא למהר לשוב ארצה בטרם הם יעודדו את מנשה לחזור לארץ ולהעביר ארצה כספים, על מנת ששרון תוכל לתבוע את חלקה במסגרת הליך גירושין עתידי.
וכך מסר הנאשם בחקירתו: "אני ניסיתי לשכנע אותה שכרגע תנסה להעביר את הזמן כי אין לה שום דבר רשום על שמה ואין לנו שום הוכחות מה יש לו ... שתתעכב קצת ולא ... ותמשוך את הזמן כי נכון לאותו זמן אין לה על שמה שום דבר ואין אפשרות לבדוק מה יש להם בכלל בחשבונות בחו"ל. אמרתי לה שאם היא תתאפק וננסה לסדר ככה ... להחזיר אותם לארץ כדי שהוא יעביר כספים לארץ שאפשר יהיה לשים עליהם יד ואחר כך שהיא תגיש בקשה לגירושים ואז חצי מהכסף שבארץ, אנחנו לא יודעים מה בחו"ל מה יש בחו"ל, אבל לפחות הנכסים שיש פה בארץ אפשר יהיה להוציא חצי מזה שמגיע לה כחוק כי עליה אין כלום היא ריקה ..." (ת/25, בעמ' 8).
גם בעדותו בבית המשפט שב וסיפר הנאשם כך: "בתי זאת בתי, היא, הבעיה שהתחילה עוד שם, שהיחסים בינה ובין בעלה השתבשו והיא הייתה בוכה לי בטלפון כל יום. ולכן אני לקחתי על עצמי את הפרויקט הזה. ... אני מהאינטרס של הבת שלי רציתי שהוא יביא כמה שיותר נכסים שהיו לו שם, שהוא יביא לארץ. כי הבת שלי חיה בבועה, בוא נגיד ככה. היה לה כרטיס אשראי, היא חיה בארץ זרה, היא עם 3 בנות, עם שתי נכדות שנולדו בנות שנה, והם בנות כלום, ועם ילדה, והחתן שלי מסתובב בעולם. הוא כמעט ולא נמצא וכל מה שיש לה, אין לה חשבון בנק אפילו ויש לה רק כרטיס אשראי שהוא הקציב לה ועל פיו היא מתנהלת. ... ואני אומר לה, שרון, אין לי שום דבר שאני יכול לעזור לך. אני לא יכול, את לא יכולה לצאת מספרד, הם גרו בברצלונה כל השנים. את לא יכולה לצאת משם עם הילדות לחזור לארץ. אם הייתי יכול להוציא אותך עם הילדות לארץ, אז הייתי מוציא אותך לארץ. אבל אין לי את ה, אין את האופציה הזאת כי הוא יגיש התנגדות ולא יתנו לך להוציא את הילדות לארץ. אז צריך לעשות בחוכמה. צריך לעשות חוקי, בחוכמה. לחכות עד לעיתוי הנכון ושתוכלו להגיע לארץ עם קצת רכוש שאפשר יהיה לשים יד, כי אף אחד לא יודע מה יש לו שם. אף אחד לא, הוא לא, הוא לא דיווח לאף אחד. הוא, אף אחד עד היום לא יודע כמה נכסים יש לו עוד בחו"ל. אנחנו פה יודעים רק על הנכסים שהוא הביא לארץ. ואז פה יהיה לפחות בסיס. מגיע לך מכוח החוק, מגיע לך 50% מהנכסים שהוא יעביר לארץ. וזאת זכותך. אז בואי נחכה לעיתוי הזה. ונכון, בגלל מה שקרה עם שנות ה-60 וכל הזה, ושהם עלו לארץ, אז היה מותר לו להביא את כל הרכוש שהיה לו שם או חלק מהרכוש, והוא הביא את זה לארץ ועכשיו נוצר בסיס לכל הנושא הזה" (עמ' 144-145 לפרוט', מיום 12.5.2009.)