על משרד השיכון לנהוג בשוויוניות בפונים לועדות החריגים, בהתבסס על המגבלות התקציביות, כך שיזכו בסיוע בדיור רק אותם הנזקקים לכך ביותר, על כך משרד השיכון אינו חולק כלל ועיקר. תפקיד בית המשפט הוא לוודא כי כך נעשה.
כך נקבע בעע"מ 8782/14 מנחם נ' משרד הבינוי והשיכון, פסק 40 (פורסם בנבו, 2017):
"נוכח העובדה שהדירה מהווה משאב ציבורי מוגבל בביקוש גבוה, כשכל דורשיו נמצאים במצב סוציו-אקונומי נמוך – על המשיב לנקוט בשוויון בחלוקתו, ועל בית המשפט לסייע במניעת עיוותים בחלוקתו ובשימוש בו"
55. אדגיש כי טיעוני הסיוע המשפטי בעתירות שלפניי מופנים בדיוק לתפקידו זה של בית המשפט. הטיעון המרכזי אינו נוגע לצורך בהוספת תקציבים, ואף לא למקרה זה או אחר בו לא העניק משרד השיכון משקל לנתון מסוים, אלא כי בהינתן כמות המקרים העצומה, 30,000 מקרים לשנה, הנדונה בוועדות החריגים (שתי וועדות בהרכבים שונים), ההליך הוא כזה שללא ניקוד ומתן משקולות מדידים, לתבחינים שמשרד השיכון קבע בעצמו, על פי שיקול דעתו, לא ניתן באמת להשוות בין המקרים, ולא ניתן לשקול שיקולי צדק חלוקתי ושוויון ביחס למצבו של מבקש הדיור.
לבחינה זו אפנה עתה.
פרק שביעי: האם העדר משקולות מדידים לתבחינים בוועדות החריגים פוגע בשוויון
56. הטענה המרכזית בעתירות בנוגע להתנהלות ועדת החריגים, נוגע לשאלת השוויון. נטען, במרבית העתירות כי לאור ריבוי הבקשות, המגיע לעשרות אלפים בשנה, ומהווה כ-17% מהפניות בנושא זה למשרד השיכון, ההחלטות המתקבלות אינן ולא יכולות להיות שוויוניות. הטענה היא כי גם אם יתקבל המדרג בין התבחינים, עדיין מדובר במספר רב של תבחינים, שבהיעדר ניקוד, קשה לכמתם ולשקול אותם אלו מול אלו. כך, טוענת למשל גב' לוי, כי במקרים קלים משלה ניתן דיור ציבורי או סיוע בשכר דירה. בפרק זה אדון בקצרה בתחילה בשאלות של שוויון והפליה, לאחר מכן אבחן מהי קבוצת השוויון לאור מטרות הדיור הציבורי שבמרכזן הסיוע לאוכלוסיות מוחלשות, כן אעמוד בחלק זה על הנתונים בשטח, כפי שהובאו ע"י משרד השיכון, ולבסוף, אבחן האם מדרג התבחינים שהוצעו על ידי משרד השיכון (ללא משקלות מדידים), עונים על הצורך בשוויון.
החובה לפעול בשוויון
57. על כל רשות ציבורית חלה החובה לפעול בשוויון ולא להפלות בהפעלת סמכויותיה בין בני אדם שונים, שלא קיים ביניהם שוני רלוונטי. חובה זו לנהוג בשוויון כוללת גם את חובת הרשות המנהלית לפעול באופן שוויוני בהקצאות ובתמיכות שהיא נותנת לפרט (ראו לעניין זה: דפנה ברק-ארז, משפט מינהלי כלכלי 359 (2013). בית המשפט עמד על כך גם בהקשר של הדיור הציבורי (כמפורט לעיל בעניין רובין ובעניין שטיין). בעע"מ 6401/17 אילנה דאוילי נ' משרד הבינוי והשיכון (פורסם בנבו, 2017), קבעה זאת מפורשות כב' הנשיאה אסתר חיות (בפס' 10 לפסק דינה): "בית משפט זה הדגיש לא אחת את החובה לנהוג בשוויון לעניין סדר הקדימויות בין הזכאים לדיור ציבורי ובהקצאת יחידות דיור על פי הנהלים והקריטריונים שנקבעו לשם כך".