כלומר, על מנת לבסס את הגנת תום הלב על הנתבע להוכיח גם שהפרסום נעשה על ידו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק וגם שהפרסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות.
53. במקרה דנן, לא קיימת הגנת סעיף 15(2) לחוק. גם אם חלה על הנתבעים חובה מוסרית לפרסם את הדברים על מנת להגן על שלום הציבור, חובה זו לא חלה שעה שהפרסום אינו אמת, הוא מבזה ופוגע "בבטן הרכה" של מד"א שכל תכליתה וקיומה הוא הצלת חיים. כאמור בסעיף 16(ב) לחוק, ככל שהפרסום לא היה אמת, והמפרסם לא נקט לפני הפרסום באמצעים סבירים לבדיקה האם הפרסום הוא אמת, חזקה כי הפרסום נעשה שלא בתום לב. כמו כן, הפרסום חרג מתחום הסביר ומטרתו היתה לפגוע ולבזות את מד"א וזאת אף במחיר עיוות האמת והכפשת מד"א באופן לא מידתי.
54. הפרסומים אף אינם בגדר "הבעת דעה" כמשמעותה בסעיף 15(4) לחוק. הפרסום התיימר לשקף מציאות עובדתית ואין בו כל הבעת דעה. הקמפיין "סיבת המוות – מד"א" מתאר עובדה ולא הבעת דעה. אף אם הנתבעים רצו לבקר את התנהלות מד"א, הדבר היה צריך להיעשות באופן סביר ולא בצורה פוגענית ומכפישה.
אכן, ככל שמדובר בביקורת על תפקודם של גופים ציבוריים, ההגנה שתינתן לחופש הביטוי מפני האיסורים בחוק איסור לשון הרע תהיה רחבה ביותר. יחד עם זאת, הזכות לחופש הביטוי, על אף היותה זכות יסוד חוקתית אינה בלתי מוגבלת, ובמילותיו של כב' השופט ריבלין בעניין בן גביר (בפסקה 14 לפסק דינו): "חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל."
עוד בעניין בן גביר ציין כב' השופט ריבלין בפסקה 32 כי:
"אדם המביע דעה על איש ציבור ובעניין ציבורי, לא יזכה להגנה, אלא אם יתברר כי פרסומו זה – בתום-לב נעשה. בין יתר השיקולים הצריכים לעניין זה, ניתן למנות את הכוונה שעמדה מאחורי הפרסום – האם כוונת זדון או שמא כוונה אחרת..; את אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפרסום.. את מידתיות הפרסום – לשונו, סגנונו, נוסחו והיקף התפרסותו, כאשר אלה עומדים אל מול העניין שבו עוסק הפרסום..".
כב' השופטת ארבל מציינת בעניין בן גביר בפסקה 13-14 בנוגע להבחנה בין הבעת דעה אל מול קביעת עובדה כי:
"דרישה בסיסית על מנת שהגנת סעיף 15(4) לחוק תעמוד למפרסם, הינה כי יובן שהפרסום אינו אלא הבעת דעה.. לפיכך, על הטוען להבעת עמדה להבחין בין היסוד העובדתי בדבריו לבין היסוד של הבעת הדעה.. על דרישת ההפרדה בין עובדה לדעה נוספת הדרישה כי ככל שהבעת הדעה כוללת התייחסות גם לעובדות, אלה תהיינה נכונות... בניגוד לרכיב העובדתי של ההתבטאות, הרי שהרכיב של הבעת הדעה אינו חייב להיות נכון מבחינה עובדתית, ובלבד שאדם סביר יכול היה להסיק את המסקנה המשמיצה מעובדות נכונות בעיקרן, שעליהן התבססה הדעה... מכאן, מקום שאין הפרסום כולל עובדות אלא עיקרו במסקנה המוצגת כעובדה, הרי שמדובר בהבעת דעה שאינה סבירה".