(ב) כי 2 מהפעולות הנוספות שנקט בהן פרופ' גולדרייך אינן מעידות על קריאה ישירה לחרם: זאת ביחס למאמר שפִּרסם בשנת 2014, שבו נדונה שאלת ההצדקה על הטלת חרם, תוך ניתוח הסוגיה מזוויות שונות; וכן ביחס לעצומה שעליה חתם בשנת 2019, אשר מופנית אל מפלגות בגרמניה, ובה מובעת דאגה מפני העלייה באנטישמיות בעולם כולו ובגרמניה, כאשר לצד זאת מבקשים החותמים להזהיר מפני השוואה בין אנטישמיות לבין תמיכה בזכויות האדם של פלסטינים, נוכח הצעות מצד מפלגות בגרמניה לפרלמנט הגרמני, להשוות את תנועת ה-BDS לאנטישמיות.
(ג) כי פרופ' גולדרייך הבהיר במפורש, אם במסגרת התכתבויותיו עם ועדת הפרס ושר החינוך, אם בעת בירור העתירה לפנינו, כי הוא אינו תומך בתנועת החרם על ישראל, וכי הוא "מכבד את פרס ישראל וחש גאווה גדולה על שוועדת השופטים/ות המקצועית לפרס ישראל בחרה בו לזוכה בפרס על תרומתו לחקר מדעי המחשב לשנת תשפ"א".
7. נראה אפוא, כי הקושי העיקרי שנותר לפנינו נוגע לפעולתו האחרונה של פרופ' גולדרייך – חתימתו על עצומה בראשית שנת 2021 (העצומה מתוארכת לחודש מרץ 2021, אך פרופ' גולדרייך טוען כי חתם עליה בחודש ינואר 2021), שבה נכתב כי האיחוד האירופי נותן לגיטימציה למוסדות אקדמיים ישראלים, הפועלים בתחומי איו"ש, בכך ששיתף את אוניברסיטת אריאל בתוכנית מחקר במימונו, בניגוד לכללים שקבע האיחוד האירופי עצמו בעניין זה.
8. על פני הדברים, כדברי חברי השופט עמית, "הלכה למעשה, יש בעצומה זו קריאה לאיחוד האירופי להפסיק שיתופי פעולה של מוסדות/תוכניות הקשורים לאוניברסיטת אריאל" (פסקה 18 לחוות דעתו); אם לא במישרין, ודאי בעקיפין. השאלה שלפנינו היא אפוא, האם די בחתימה על עצומה זו כדי להביא את העניין דנן בקהל אותם מקרי-קצה חריגים, אשר לגביהם נפסק כי ניתן לשקול בגדרם גם שיקולים 'חיצוניים', שאינם נוגעים במישרין לאיכותו המקצועית של הזוכה? היועץ המשפטי לממשלה סבור, כי יש להשיב על שאלה זו – בשלילה. לדבריו: "יושם אל לב גם שהמכתב מסב עצמו, ככתוב בו, על טענה שעל האיחוד האירופי לעמוד בכללים שקבע הוא עצמו בעניין, כללים שלמיטב ההבנה חלים מבחינת האיחוד האירופי ושמדינת ישראל מודעת להם וחרף קיומם התקשרה בעניין מול האיחוד האירופי; מה שדי בו כדי להדגיש ביתר שאת את ריחוקן של נסיבות כאלה מאותן נסיבות קיצוניות וקשות שבהן תיתכן התחשבות – חריגה – בשיקול חיצוני לצורך הענקת פרס ישראל". לזאת מוסיף היועץ המשפטי, גם את הצהרתו של פרופ' גולדרייך, אגב ההליך שלפנינו, כי הוא אינו משתייך לתנועת החרם. לעומתו, שר החינוך התייחס לסוגיה באופן שונה בתכלית; לגבי דידו, פרס ישראל איננו "פרס נובל לעניים", הוא אינו ניתן על יסוד מצוינות מקצועית בלבד. לשיטת השר, טרם מתן החלטה בדבר הענקת פרס ישראל, יש לבחון את המועמדים בשתי מסננות שונות; האחת – מקצועית, האחרת – ערכית; והן דרות שתיהן בכפיפה אחת. לדבריו, השיקול המקצועי הוא אמנם תנאי-סף, בלעדיו-איִן, עליו אמוּנה הוועדה המייעצת, אך גם בהתקיימוֹ, הוא איננו 'שובר-שוויון'; אין בכוחו לגרוע מן המשקל המשמעותי שיש ליתן גם לשיקול הערכי. השר מוסיף עוד, כי לטעמו, השיקול הערכי כפוף בעיקר לקביעותיו-שלו, משום שלוועדה המקצועית אין בהקשר זה עדיפות מיוחדת על פניו. בהינתן זאת, ובנסיבות העניין דנן, סבר השר כי "את תרומתו של פרופ' גולדרייך כחוקר מאיינים מעשיו הנמשכים של פרופ' גולדרייך המכוונים לפגוע במדינת ישראל ובחלקים מהאקדמיה הישראלית". בהתאם החליט השר, כי "את פרס ישראל – הפרס של מדינת ישראל, המוענק על תרומה למדינת ישראל – אין פרופ' גולדרייך ראוי לקבל, לפחות לא לעת הזו. [...] כל עוד ידו האחת בונה והשניה הורסת, אין הוא עומד בתנאים לקבלת הפרס". דומני, בהתייחס לעמדת השר, כי "טענו חטין, והודה לו בשעורים" (משנה, שבועות ו, ג). בעוד שהיועץ המשפטי לממשלה בחן את העניין כנדרש, בהתאם להלכה הפסוקה, שלפיה רק במקרים חריגים וקיצוניים ניתן יהיה לשקול אותם שיקולים 'חיצוניים', שאינם נוגעים למידת תרומתו ומקצועיותו של הזוכה; בחר השר לפעול בדרך שאינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. במסגרת החלטתו הפך החריג לכלל, הוא החיל הליך דו-שלבי על בחירת הזוכה – שלב מקצועי ושלב ערכי – תוך מתן משקל רב לשיקול הערכי. דומה אפוא, כי תשובתו של שר החינוך לשאלה שהעלינו קודם לכן, אינה ממין העניין. השאלה איננה האם ראוי להעניק את הפרס לפרופ' גולדרייך, אלא, כפי שפורט לעיל, האם מעשהו זה של פרופ' גולדרייך – חתימתו על העצומה משנת 2021 – הוא כה מקומם, עד כי הוא בא בקהל אותם מקרי-קצה חריגים, המאפשרים לשקול אותו כשיקול 'חיצוני'. משלא ניתן מענה לשאלתנו זו בהחלטת השר, שבה נבחנה הסוגיה באופן שונה בתכלית, עמדתי היא כי אין מנוס מלהשיב את העניין אל שרת החינוך, על מנת שתבחן את ההחלטה פעם נוספת – זאת הפעם בהתאם להלכה הפסוקה – ותחליט כחוכמתה.