9. אמנם, בנקודת הזמן הזו, משהשר לא שקל את השיקולים המתאימים, יש בכוחנו להורות על קבלת העתירה, כדעת חברי, השופט עמית, תוך אימוץ המלצת הוועדה, כעמדת העותרים, שאליה הצטרף גם היועץ המשפטי לממשלה. ברם, אינני סבור כי כך עלינו לנהוג, ולהעניק, אנחנו, שופטי בג"ץ, במו-ידינו, את פרס ישראל, לראשונה מאז היווסדו. תמים-דעים אני עם השופטת (כתוארה אז) מ' נאור, לגבי דבריה בעניין תומרקין: "לכל אחד משופטי בית-משפט זה, כאזרח במדינה, עמדה ערכית משלו בשאלה אם ראוי פלוני לפרס המכובד הניתן בשם כולנו, אם אינו ראוי לאצטלא זו. עמדות אישיות אלה ישמור כל אחד מאתנו לעצמו, ואל לנו להפוך את בית המשפט לוועדת-על לאי-הענקת פרסים" (ההדגשה הוספה – נ' ס'). מצדי אוסיף: כשם שאל לנו להפוך את בית המשפט לוועדת-על לאי-הענקת פרסים, כך גם אל לנו להפוך את בית המשפט לוועדת-על להענקת פרסים. מוטב לנו, כשופטים, להימנע מלהכניס ראשנו למחלוקות ציבוריות-ערכיות מעין אלה.
10. טרם סיום אציין עוד זאת: תחושה לא נוחה אופפת אותנו, כל אימת שאנו נדרשים, בעל כורחנו, להתפלפל בשאלות של הענקת פרס, לפלוני או אלמוני. ספק רב אם העניין שפיט, אם בית המשפט הוא הכתובת המתאימה לדון בדבר ולהכריע בו (ראו האמור בסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, בצירוף סעיף 33 לחוק זה, הקובע כי "חוזה שלפיו יינתן ציון, תואר, פרס וכיוצא באלה על פי הכרעה או הערכה של אחד הצדדים או של אדם שלישי, אין ההכרעה או ההערכה לפי החוזה נושא לדיון בבית משפט"). לגבי דידי, נראה כי מדובר בשאלה מקצועית (כאשר הטרוניה היא כי המועמד אינו ראוי בפן המקצועי) וערכית (כאשר המועמד נתקף משום מעשיו הפרטיים והאישיים); כך או כך, השאלה היא לבר-משפטית. כך נאמר בעניין תומרקין: "החלטה להעניק את פרס ישראל לפלוני – הגם שהיא כמעט חסינה מפני התערבות מהותית בשיקוליה מצדו של שר החינוך, ואף מפני ביקורת שיפוטית – אין היא חסינה מפני ביקורת ציבורית. וזה, לטעמי, גם דינה הראוי של ההחלטה להעניק את פרס ישראל בתחום הפיסול לתומרקין, שאף היא פתוחה לביקורתו של הציבור הרחב" (ראו בהקשר זה: דניאל פרידמן "שפיטות החלטות בעניין פרס ישראל" המשפט ה' 181 (תשס"א); מאיר הופמן "שפיטות החלטות בעניין פרס ישראל – עד מתי?" המשפט ח' 557 (תשס"ג)). דומה בעינַי, כי מוטב לבית המשפט להדיר רגליו מן העיסוק בכגון דא, למשוך ידו מהענקת פרס, או ממניעת הענקתו. עדיף לו, לפרס, להיות נתון למבחן הציבור.