חלוקת האחריות בין הנתבעות
33. הנתבעות מבוטחות במשותף ואחריותן יחד ולחוד. אין ספק כי התובע יפוצה אם יפסק פיצוי. חרף זאת נדרשו הצדדים לחלוקת האחריות הפנימית בין הנתבעות, ונראה כי הסיבה לכך היא ניכויי המל"ל. לכן התובע מבקש להשית 90% מהאחריות על נתבעת 2 שאינה מעסיקתו מבחינת מל"ל ו-10% על נתבעת 1 שהיא המעסיק הרשמי; ואילו הנתבעות מבקשות לייחס להן אחריות בשיעור הפוך – 90% לנתבעת 1 ו-5-10% לנתבעת 2.
34. יש כמובן קושי לכימות אריתמטי מדויק של האחריות היחסית, ובדומה לסוגיית האשם התורם אף היא מוכרעת בהתאם למבחן הפיזי-סיבתי והמבחן הנורמטיבי. על פי רוב, כאשר מדובר בחברת כוח אדם המעבירה עובדים למעסיק ומעורבת במידה מצומצמת בעבודה, חלוקת האחריות היא כפי שמציעות הנתבעות 5-10%. אולם נתבעת 1 אינה חברת כוח אדם, והוכח כי הייתה מעורבת בעבודה, סיפקה את מנהל הצוות, נטלה על עצמה לבצע הדרכות בטיחות וספר נהלים (סעיף 7.3 לדוח הבדיקה), הייתה אחראית לוודא שלמשמרת מגיעה מצבת עובדים מלאה (עמ' 46, 27) ולא הודיעה מראש על חסרונם של עובדים (עמ' 45, 18), וכן, כפי שהדגיש התובע עצמו במהלך חקירתו של מר ביטון, לא וידאה את תקינות הקו עליו עבדו עובדיה (עמ' 31, 16). עובדות אלו אינן שוללות את המסקנה כי נתבעת 2 היא האחראית העיקרית לתאונה, שאירעה בבית האריזה שלה, תחת השגחתה, בעבודה עבורה ועקב תקלה במסוע. נתבעת 2 היא גם זו אשר העבירה בפועל את הדרכות הבטיחות לעובדים והייתה אחראית על קצב העבודה. מר אקוניס לא התנער מכל אלו בעדותו ואישר את אחריות נתבעת 2 לבטיחות במפעל. המבחן הפיזי נוטה אפוא בבירור לחובת נתבעת 2, ואילו המבחן הנורמטיבי נחלק בין המשיבות, ולכן נקבע כי חלוקת האחריות היחסית ביניהן היא 67% לנתבעת 2 ו-33% לנתבעת 1 (למען הסר ספק מובהר כי מדובר באחריות לאחר האשם התורם).
הנתבעות אחראיות לתאונה יחד ולחוד. מאחריותן יש לנכות 20% אשם תורם לתובע. ובחלוקה הפנימית ביניהן האחריות היא 33% לנתבעת 1 ו-67% לנתבעת 2.
הנזק
נכות רפואית
35. התובע נפגע בקרסול פגיעות משמעותיות, היה מושבת מעבודה זמן רב ועבר מספר ניתוחים ושיקום ממושך. בנוסף לפגיעה האורתופדית נגרמה לו פגיעה נפשית. לתמיכה בטענותיו הציג התובע חוות דעת אורתופדית (ד"ר קורנגרין) בה הוערכה נכותו בשיעור 50% וחוות דעת נפשית (ד"ר פלשמן) בה הוערכה הנכות ב-70%. הנתבעת הציגה חוות דעת נגדיות. אורתופדית (ד"ר ביאליק) שהעריכה את הנכות ב-45% (40% לקרסול ו-10% צלקות) ונפשית (ד"ר דומייקו) שהעריכה את הנכות ב-25%.
36. בתחום האורתופדי השכילו הצדדים להגיע לסכמה כי הנכות הרפואית תהא בשיעור 44% + 10% בגין צלקת עקב השתלת עור.
37. בתחום הנפשי לא הגיעו להסכמה ומונה מומחה מטעם בית המשפט (ד"ר חלבן). המומחה בדק את התובע ואת המסמכים אך נוכח תשובותיו הכלליות של התובע, שחלקן היה לדעת המומחה חסר הגיון, התרשם מ"חוסר אמינות בולט של הנבדק, מנטייתו להאדיר תסמינים ומגמתיות במידה כזו שלא ניתן להעריך את נכותו על סמך הבדיקה". כמו כן התרשם מ"מוטיבציה ירודה ביותר לשנות את מצבו" והעדר שיתוף פעולה על תהליכים שיקומיים. בנסיבות אלו הפנה את התובע לאבחון פסיכודיאגנוטי, אך גם שם נמצאו ממצאים דומים של האדרת תסמינים ואמינות ירודה. בנוסף נמצא כי אין עדות לדיכאון מאז'ורי או הפרעה פוסט טראומטית חריפה. על יסוד כל אלו מצא המומחה כי התובע סובל מהפרעה הסתגלותית והעריך את הנכות הנפשית בשיעור 10% לפי סעיף 34(ב)(2) לתקנות המל"ל. המומחה ציין כי התובע זקוק לטיפול פסיכולוגי שיסייע לו להתמודד עם המגבלות הגופניות והכאבים הנלווים לפגיעה באורתופדית. המומחה לא זומן לחקירה ולפיכך חוות דעתו לא נסתרה.
הנכות הרפואית המשוקללת היא אפוא 55%.
נכות תפקודית וגריעה מכושר השתכרות
38. עיקר המחלוקת סב את הנכות התפקודית, וביתר דיוק – הגריעה מכושר ההשתכרות. התובע טוען שמאז התאונה לא שב לעבוד ולדבריו בשל הפגיעות אבד כושר עיסוקו כליל. את הפיצוי הוא מבקש לפי נכות תפקודית בשיעור 83% (פי 1.5 מהנכות הרפואית) והוא מפנה, בין השאר, לקביעות המל"ל שהכיר בתאונה כתאונת עבודה, קבע נכויות רפואיות בשיעור 60% (50% אורתופדי ו-20% נפשי) אך הפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, במלואה והגדיל את הנכות ל-90%. התובע מבקש הגדלה דומה גם בתביעתו האזרחית.
הנתבעות טוענות כי הנכות התפקודית נמוכה בהרבה, והן מדגישות את חוסר האמינות וחוסר המוטיבציה שמצא המומחה בתחום הנפשי ומוסיפות כי הנכות בגין הצלקת אינה תפקודית. על יסוד נתונים אלו הן סבורות כי יהא זה נכון לקבוע כי הנכות התפקודית בין 33% ל-44%, ואת חישוב הנזק לפי נכות תפקודית בשיעור 40%.
39. ההלכות בעניין הנכות הרפואית, הנכות התפקודית, הגריעה מכושר ההשתכרות והיחס בין שלושתן ידועות ואין צורך של ממש לחזור עליהן. על דרך הכלל משקפת הנכות הרפואית את הפגיעה התפקודית ומהווה נקודת מוצא להערכת הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע. אולם אין בהכרח זהות בין שלושת המושגים וכל מקרה נבחן לגופו בהתאם למכלול הנסיבות המשפיעות על יכולתו של התובע הספציפי לשוב ולהשתכר. בכלל זה בוחן בית המשפט, בין השאר, את גילו, השכלתו, כישוריו והשפעת פגיעותיו על תחום הכשרתו ועל יכולתו להשתלב מחדש בשוק העבודה. שינויים שחלו בפועל בשכרו של התובע מהווים מדד חשוב בהערכת הפגיעה בכושר ההשתכרות, אך יש לבחון אם לא קיים רווח משני ומניע שלילי לשיקום בשל הפיצוי הצפוי (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995); ע"א 3222/10 ביטוח ישיר נ' פלוני (28/6/2012); ע"א 2577/14 פלוני נ' הפול (11/1/2015).