40. בחינת נתוני התובע במקרה הנוכחי ואיזון בין השיקולים השונים, מביאה לקביעת נכות תפקודית בשיעור 70% - גבוהה מנכותו הרפואית אך נמוכה מן הנכות אותה מבקש התובע. בתמצית אקדים ואומר כי בהתחשב בגילו של התובע, בפגיעותיו, בהעדר מוטיבציה שיקומית וביתר הנתונים לא שוכנעתי כי התובע משולל כושר עיסוק וסביר כי הוא יכול להרוויח, לכל הפחות, שכר של כ-3,200 ₪ השקול ל-30% מן השכר הממוצע במשק.
41. התובע, בוגר 12 שנות לימוד, ללא בגרות מלאה. שוחרר מצה"ל ב-2002, שחרור מוקדם לאחר שירות של שנה בלבד, לטענתו בשל בעיות בריאות (עמ' 8). אישר בחקירתו כי היה עריק וישב בכלא. התובע החל לעבוד אצל הנתבעות בדצמבר 2013, כ-11 שנים אחרי שחרורו מצה"ל, והראיות מלמדות כי בתקופה זו לא עבד באופן רציף וקבוע אלא בעיקר לתקופות של מספר חודשים עד שנה בתחומים שונים כמו מלונאות, מכירות, מפעיל מכונה, עבודה בקק"ל ועוד (עמ' 11-9). במהלך תקופה זו סבל מהתפרצות מחלת קרוהן ולא עבד במשך שלוש שנים בהן קיבל קצבה מהמל"ל (עמ' 10, 20). מדובר אפוא באדם חסר השכלה או כישורים מיוחדים, שעיקר עבודותיו היו עבודות פיזיות. הפגיעה הקשה בקרסול אינה מאפשרת חזרה לעבודה פיזית, ומכאן שהיא בעלת השפעה ניכרת על כושר עיסוקו ולמעשה שוללת לחלוטין את יכולתו לעסוק בעבודות שעבד בהן טרם התאונה. לכך יש להוסיף את מחלתו הבסיסית (קרוהן) שעשויה בפני עצמה להקשות על השתלבות בעבודה בתקופות התלקחות, והעובדה שלאחר תקופה ארוכה השתלב סוף כל סוף בעבודה קבועה והתמיד בה אך הדבר נקטע בשל התאונה. אין כל ספק כי הפגיעה בכושר העיסוק היא משמעותית.
42. מנגד יש לתת את הדעת לכך שהתובע נפגע בגיל 32, גיל צעיר יחסית המאפשר שיקום ורכישת מקצוע וכישורים חדשים שיותאמו למצבו הפיזי ולנכותו. מצבו הגופני אינו שולל עמידה, הליכה, עליה במדרגות (עמ' 11, 23), ניידות ברכב, עבודה בישיבה (מכירות, זבנות וכו') או עבודה מול מסך. חרף זאת לא פנה מעולם להליך שיקומי ולא ניסה לעבוד. התובע לא הצליח להסביר מדוע במשך שש שנים שחלפו מהתאונה לא עשה כל ניסיון להשתקם או להשתלב מחדש בשוק העבודה. תשובותיו לשאלות בעניין זה היו כלליות ולא מספקות, והרושם שהתקבל מחקירתו היה של האדרת תסמינים וחוסר מוטיבציה ורצון להשתקם (בדומה לרושם שפורט גם בחוות דעת המומחה בתחום הנפשי). כך, למשל, התובע פנה למחלקת שיקום במל"ל אך כשזו פנתה אליו חדל לשתף פעולה ולא השיב לפנייתם. כשנשאל מדוע השיב "לא חזרתי אליהם כי לא הרגשתי טוב. במצב שלי אני לא יכול ללמוד כלום ... אחרי מה שעברתי אני לא מסוגל לעבוד. זה למה" (עמ' 11, 12). לא סביר שבמשך שש שנים "לא הרגיש טוב", אין ראיה שהוא "לא יכול ללמוד כלום" ואין הסבר מהו אותו "מצב" שמונע ממנו לנסות ללמוד מקצוע שיתאים למגבלותיו. כשצוין בפניו שנפגעים אחרים משתלבים בשוק העבודה השיב "אני נפגעתי מאוד קשה גם בגוף וגם בנפש" (עמ' 11, 14), שוב תשובה כללית ולא מפורטת שיוצאת מנקודת הנחה שאינו יכול לעבוד מבלי להסביר מדוע. בין אם מדובר בחוסר אמינות כפי שסבר המומחה, ובין אם התובע שכנע את עצמו שאינו יכול לעבוד, לא ניתן לקבל את תשובותיו שאינן נתמכות בראיות אובייקטיביות. נמצא כי התובע לא ניסה מעולם לעבוד בשום עבודה, כי פנה לשיקום במל"ל אך לא מיצה פנייתו אף שהוא זכאי לכך, וכי לא ביצע כל פעולה שתשיב אותו למעגל העבודה. מדובר במצב קיצוני גם בהתחשב בפגיעתו האורתופדית, בפגיעה הנפשית המקשה על תהליך השיקום ובצורך בשינוי דפוסי חיים מעבודה פיזית לעבודות אחרות ואין לו הצדקה.
43. איזון הנתונים מכאן ומכאן מוביל למסקנה כי כושר השתכרותו של התובע נפגע אמנם פגיעה קשה, אך אין ראיה לכך שאיבד את כושר עיסוקו לחלוטין, ונותר לו, לכל הפחות כושר עיסוק של 30%. לפיכך נקבע כי הנכות התפקודית והגריעה מכושר העיסוק עומדות על 70%, כ-125% מעל הנכות הרפואית כולל הצלקת.
הנכות התפקודית היא אפוא 70%.
בסיס השכר ופוטנציאל ההשתכרות
44. מחלוקת נוספת נוגעת לבסיס שכרו של התובע ולפוטנציאל ההשתכרות לפיו יחושב הפיצוי. התובע צרף שלושה תלושי שכר בלבד, לחודשים אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר (חודש התאונה). התלושים לספטמבר ואוקטובר מצביעים אמנם על שכר של כ-10,250 ₪ בחודשים אלו, אך השכר המצטבר בתחתית התלושים מצביע על שכר של 7,058 ₪ בלבד (כ-63,527 ₪ לתשעה חודשים). בנסיבות אלו הנתון האובייקטיבי ביותר הוא השכר הרבע שנתי במל"ל, שעמד על 8,920 ₪ , כפי שמבקש התובע (משוערך להיום – 9,581 ₪).
45. אשר לעתיד, התובע סבור כי היה מתקדם בעבודתו ומגיע לשכר של 12,000 ₪ לפחות, ואילו הנתבעות מדגישות את עברו התעסוקתי והעובדה שלא הצליח להחזיק עבודה קבועה במשך מספר שנים, וסבורות כי יש לחשב את הפיצוי לפי השכר הזמן התאונה ואף להפחית 50% בשל "רקע תעסוקתי בעייתי", היינו – לחשב את הפיצוי לפי שכר של כ-3,529 ₪. אין לנו, כמובן, כל ידיעה על הדרך בה הייתה מתפתחת דרכו המקצועית של התובע, ומדובר בהערכה כשכל צד מצביע על תרחיש אפשרי הגיוני – התמדה וקידום שהיו מובילים להשבחת השכר או נטישה וחזרה למעגל העבודות הזמניות שהיו מובילות לירידה בשכר. בנסיבות שכאלו, בהתחשב בכושר השתכרותו של התובע ובשכרו אצל נתבעת 1 וכן בהתמדה משך כעשרה חודשים, ומנגד בקשיי ההסתגלות בעבודות קודמות (ובלימודים ובצה"ל) אך תוך הקלה בנוגע לגילו הצעיר יחסית ובעובדה שלא כל אדם משתלב בעבודה קבועה בשנות העשרים לחייו, נמצא כי הנתון המאזן בין התרחישים המנוגדים הינו השכר הממוצע במשק העומד על סך של 10,595 ₪, בהתאם לחוק השכר הממוצע (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש), תשפ"א-2020 ומשקף גם עליה מסיימת בשכרו של התובע.
46. אף שהצדדים לא טענו לעניין זה יובהר כי הוראת השעה חלה גם על תביעות מכוח פקודת הנזיקין, שכן יש לחשב את השכר הממוצע בכל התיקים באופן אחיד ללא הבחנה בין בעלי דין שונים או עילות תביעה שונות, בהתאם לגובה השכר הממוצע הסביר טרם נגיף קורונה ובהתעלם מעליית השכר החריגה בשנה האחרונה שאינה משקפת ממוצע שכר עתידי במשק (ת.א (מחוזי מרכז) 44389-08-19 פלונים נ' הפול (13/4/2021); ת.א (מחוזי ת"א) 16552-03-16 פלונית נ' תל השומר (23/2/2021); ת.א (מחוזי ימ') 2489/09 אלבוים נ' הפול (29/1/2021); דברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק השכר הממוצע (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש), תש"א-2020, ה"ח 1383, 22/12/2020, עמ' 156 , 158)).
שכר הבסיס עומד על 8,920 ₪ ואילו פוטנציאל ההשתכרות על 10,494 ₪.
ראשי הנזק
47. הפסדי השתכרות לעבר: התובע לא שב לעבודה מאז התאונה. תקופה אי הכושר המלא שנקבעה במל"ל היא 15 חודשים בלבד אך התובע הוכר כנכה נזקק עד 1/3/2017 (כ-28 חודשים מהתאונה) וסביר כי בכל תקופה זו לא יכול היה לעבוד. ממצא זה מתיישב עם טיב הפגיעות ועם הניתוחים שעבר. בגין תקופה זו יש לפסוק אפוא הפסדי שכר מלאים, והפיצוי, כולל ריבית והצמדה, עומד עד סך 250,589 ₪. לגבי יתרת התקופה אין עילה לפסיקת הפסדי שכר מלאים שכן התובע לא עשה כל מאמץ לעבוד ולהשתקם ואף אינו טוען כי חיפש עבודה או פנה לשיקום. הפיצוי יחושב אפוא לפי הנכות התפקודית, אך בשל בזמן שחלף מהתאונה והואיל ויתכן ששכרו היה משתבח במידת מה בסיס השכר לתקופה זו יעמוד על ממוצע בין שתי התקופות (העבר והעתיד) – 9,757 ₪. בהתאמה עומד הפיצוי לתקופה זו, כולל ריבית והצמדה, על סך 353,333 ₪.
סה"כ פיצוי לעבר – 603,922 ₪
48. הפסדי השתכרות לעתיד: בהתאם לשכר הממוצע ולנכות התפקודית עומד הפיצוי על סך 1,716,919 ₪ (10,595*70%*231.5). לכך יש להוסיף הפסדי פנסיה בשיעור 12.5% בסך 290,105 ₪.
סה"כ הפסדי השתכרות בעתיד כולל פנסיה – 2,007,024 ₪
49. הוצאות רפואיות: התובע יזדקק לטיפולים עתידיים בתחום הנפשי (כפי שקובע המומחה) ובשל הכאבים והמגבלות סביר כי גם לטיפולים אורתופדיים, ולמצער תרופות להקלת הכאב וטיפולים אלטרנטיביים. מרבית הטיפולים מכוסים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 ועל ידי המוסד לביטוח לאומי שכן מדובר בתאונת עבודה, אך בהתחשב בקיומה של השתתפות עצמית לרכישת תרופות וטיפולים, בצורך בתרופות לכאב בטיפולים אלטרנטיביים שאינם מכוסים בסל או על ידי המל"ל, בטיפול נפשי כפי שהמליץ המומחה, שאמנם ניתן במסגרת המערכת הציבורית כפי שכתב המומחה, אינו מטיבי במסגרת זו הן מבחינת התדירות ואינו מתאים לכל החולים, ומתוך שנתתי דעתי לכך שהתובע לא פנה לטיפול אך בתקווה שהדבר יסיע לו לשקם את עצמו, נמצא כי פיצוי של 100,000 ₪ כפי שמבקש התובע הינו סביר בנסיבות העניין, אף שהוא גבוה מעט מהמקובל.
50. עזרת זולת: לאחר התאונה שהה בתקופת אי כושר ארוכה והזדקק לניתוחים רבים לא היה מסוגל להתהלך. גם לאחר מכן התקשה בעמידה ממושכת, בהליכה ובעליה במדרגות ובכל פעולה אשר הצריכה שימוש ברגלו וכיום נעזר בקב הליכה. התובע לא קיבל עזרה בשכר אך הוא מתגורר עם הוריו והם מסייעים לו (עמ' 20). אין ספק כי התובע נזקק לעזרה רבה מהוריו, אך בהתחשב בהלכות לגבי עזרת בני משפחה ולעובדה שלא הוצאו הוצאות בעין, נפסק לעבר פיצוי גלובאלי של 100,000 ₪.
51. לגבי העתיד, התובע סובל מפגיעה משמעותית בקרסול ומנכות תפקודית מהותית שמשפיעה ותמשיך להשפיע על התפקוד השוטף אך אינה שוללת את יכולתו לטפל בעצמו. העזרה הנדרשת היא בפעולות פיזיות חיצוניות – קניות, ניקיון הבית, תחזוקה וכו'. התובע אף הוכר כנזקק במל"ל ומקבל קצבה חודשית של כ-2,507 ₪. על יסוד נתונים אלו נמצא כי התובע נזקק לעזרה ממוצעת של כשעתיים ביום, היינו – לפיצוי של 3,000 ₪ בחודש (כ-50 ₪ לשעה), ולפיצוי כולל בסך 861,071 ₪ (עד גיל 80).
52. התאמת דיור: לא הוכח הצורך בהתאמת דיור. התובע מתגורר בבית הוריו שאינו מחייב התאמות, והעובדה שאם יעבור יידרש לגור בבית עם מעלית אינה מגדילה את עלויות הדיור העתידיות שכן מעלית אינה נתון חריג. מאחר והתובע יכול ללכת (גם אם בעזרת קב) ולהתנייד אין ראיה כי נדרשת או תידרש התאמת דיור. התביעה בראש נזק זה נדחית.
53. ניידות: הצדדים הגישו חוות דעת בעניין זה. התובע את חוות דעתו של מר משה קצין שהמליץ על רכישת רכב בעלות של כ-85,000 ₪ ואחזקה חודשית של כ-2,200 ₪, ועל בסיס חוות הדעת הוא מבקש פיצוי של כ-685,133 ₪ לעתיד וכ-150,000 ₪ לעבר. הנתבעת הגישה את חוות דעתו של מר בועז מוגליבקין, שסבר כי כל שנדרש הוא הזזת דוושת התאוצה בעלות חד פעמית של 2,650 ₪., וכי מאחר והתובע יכול ללכת הוא יכול לנסוע באוטובוסים ואין צורך בנסיעה במוניות. לשלמות התמונה נוסיף כי המל"ל לא הכיר בתובע כמוגבל בניידות והוא אינו זכאי לפטור ממיסים ברכישת רכב מותאם או לתשלומים שוטפים בגין ניידות. חוות דעת הצדדים מסייעות במידה מועטה, והצדדים ויתרו על חקירות הדדיות. לגוף הדברים ובהתייחס לנתוניו של התובע עצמו נמצא כי הפגיעה בקרסול והעובדה שהתובע מתקשה ללכת ונאלץ להיעזר בקב מחייבות העזרות רבה מן המקובל ברכב או בשירותי תחבורה פרטיים. עם זאת, אין הצדקה לפסוק לו פיצוי לרכישת רכב והוצאות החזקה שכל אדם ממוצע מוציא ממילא אלא רק את הפער מאותו אדם ממוצע. בהתחשב במגבלת ההליכה המשמעותית שבניגוע לעמדת המשיבה מחייבת שימוש מוגבר במוניות ושימוש ברכב על ההוצאות הנלוות, נפסק פיצוי של 1,500 ₪ לתקופת הנכות המלאה (28 חודשים) ו-1,000 ₪ ליתרת התקופה ולעתיד עד גיל 80, וסה"כ 384,092 ₪.
54. כאב וסבל: התובע נלכד בין שלבי המסוע והיה תקוע דקות ארוכות עד שחבריו הצליחו לעצור את פעילות המכונה ולחלצו. בזמן זה סבל מכאבים ותחושת חוסר וודאות שלימים גרמה גם לפגיעה נפשית. כן נגרמה לו פגיעה פיסית משמעותית המשפיעה על חייו וגורמת לו סבל יום יומי. התובע תיאר את חוסר החשק ממנו סובל כיום ואת קשייו היומיומיים. התובע עבר הליך שיקומי ושישה עשר ניתוחים. כל אלו מצדיקים פסיקת פיצוי בסך של 400,000 ₪.
סך כל נזקי התובע 4,456,109 ₪
סך כל נזקי התובע בניכוי אשם תורם – 3,564,887 ₪
ניכויי מל"ל
55. בהתאם לחוות דעתה האקטואריות של רו"ח ענת ספיר מ-7/5/2020 ו-14/6/2020 עומדים תגמולי המל"ל על סך 2,808,502 ₪ (2,050,631 ₪ קצבת נכות ו-757,871 ₪ שירותים מיוחדים).
56. התובע ביקש לחקור את רו"ח ספיר ומעלה בסיכומיו השגות בנוגע לחוות דעתה. טענות התובע לגבי גמלת ניידות (סעיף 81 לסיכומים) ומענקים (סעיף 84 לסיכומים) אינן רלבנטיות שכן הנתבעת כלל לא ביקשה לנכותם (וראו גם החלטה בעמ' 37 לפרוטוקול). בנוסף מעלה התובע טענות לגבי כפילות בחישוב לגבי ארבעה חודשים שגרמה לחישוב יתר של כ-40,000 ₪ - 10,028 ₪ שר"מ ו-30,650 ₪ קצבאות מעבודה. סוגיה זו עלתה בחקירתה של רו"ח ספיר שאישרה כי אכן קיימת כפילות אך הבהירה כי זו נובעת מתקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ח-1978 והתוספות להן וכי חישוב לפי דרכו של התובע היה מביא לניכוי גבוה יותר שהיה פוגע בתובע, וכדבריה: "[]היוון האקטוארי הוא שנתי, לכן עד גיל 37 ו-6 חודשים הנפגע בן 37. מגיל 37 ו-6 חודשים הנפגע בן 38. כך זה לפי תקנות ההיוון. המקדם הוא שנתי ולא חודשי ולכן כך עושים ולכן אין כפל. בהיוון של המלל יש הסתברות התמותה של הנפגע כל שנה. אם הייתי עושה את חווה"ד לא לפי התקנות אלא לפי היוון חודשי, רוב ה הסיכויים שסיכום היוון גבוה יותר. ... אלה תקנות ההיוון אם את לא רוצה לפי התקנות אז אפשר חוו"ד לא לפי תקנות" (עמ' 39-38). התובע לא סתר עדות זו, לא הגיש חוות דעת נגדית, ולא הציג טיעון משפטי המתייחס לתקנות ההיוון או מאפשר סטייה מהן. יתרה מכך, כפי שהבהירה העדה, סטייה מתקנות ההיוון ומכללי ההיוון הנהוגים במוסד לביטוח לאומי תביא לניכוי גבוה יותר שיפגע בתובע. התובע אינו יכול לדרוש סטייה מהתקנות באופן הפועל לטובתו אך להימנע מחישוב זהה לעתיד הפועל לרעתו. בנסיבות אלו טענות התובע לגבי חוות הדעת והניכויים נדחות.
ניכויי המל"ל הם בסך 2,808,502 ₪
הפיצוי לתובע לאחר ניכויי מל"ל – 756,385 ₪
סוף דבר
57. התביעה מתקבלת. הנתבעות ישלמו לתובע סך של 756,385 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 175,000 ₪ והוצאות משפט בסך 15,000 ₪. חלוקת האחריות בין הנתבעות – 33% נתבעת 1 ו-67% נתבעת 2. האחריות יחד ולחוד. הסכומים ישולמו תוך 45 ימים ולאחר מכן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.