40. באשר לזימון העובדים לבירור עובדתי, נטען כי נבע זה מטעמים ענייניים בלבד, ולא על רקע על מחלוקת ביחסים הקיבוציים.
העובדים חיטטו במסמך רגיש לא להם, עשו בו שימוש, העתיקו אותו, ערכו אותו והדפיסו אותו, ללא סמכות וללא רשות.
שני עובדים אף פנו לאגף הביטחון בממ"ג, בבקשה "לבלמ"ס" את המסמך לשם הפצתו לגורמים מחוץ לממ"ג, ללא ידיעת מנהל הממ"ג וללא קבלת רשותו, תוך הפרת אמון והפרת הדין.
פעולותיהם אלה של העובדים אף מנוגדות לחוק הגנת הפרטיות, ולסעיף 4 לחוק המחשבים התשנ"ה-1995.
41. המדינה אף חלקה על טענת המבקש לפיה המצגת נמצאה "בדרך מקרה".
המצגת אמנם נשמרה בכונן שיתופי, אלא שהעובדים חדרו לתיקייה אישית שסווגה כסודית ביותר. המבקש לא סיפק הסבר מניח את הדעת, לא במסגרת הליכי הבירור, ואף לא במסגרת הליך זה, מכח מה היו העובדים רשאים לעשות כן.
משכך, החלטת הממ"ג לערוך בירור בעניין זה, לא רק שאינה מהווה הפרה של סעיף 33י' לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, אלא פעולה המתחייבת בנסיבות העניין.
42. העובדים שזומנו לבירור הם העובדים שהיו מעורבים באירוע, ללא כל קשר לפעילותם הוועדית.
43. באשר לכוונתה של ד"ר ששון להתפטר בסמוך למועד זימונה לשימוע נטען כי אין קשר בין הדברים. ד"ר ששון צפויה היתה לצאת לשבתון בינואר 2020, ומשכך היא ציינה בפני ההנהלה כי היא מחפשת מחליפה. בסופו של יום החליטה ד"ר ששון שלא לצאת לשבתון ובעקבות כך אף חזרה בה מהתפטרותה מהוועד.
44. בנוסף נטען כי יש לדחות הבקשה למתן צו עשה המורה למדינה לנקוט בהליך משמעתי כנגד המשיב 2, שכן זו נעדרת בסיס נורמטיבי.
הסמכות להורות על נקיטה בהליך משמעתי נגד עובד מדינה נתונה באופן בלעדי לנציבות שירות המדינה, ובית הדין אינו מוסמך להורות על קיום בירור עובדתי או משמעתי, או המנעות ממנו. כשם שאין בסמכות בית הדין להורות למשטרת ישראל לחקור או שלא לחקור תלונה בחשד לביצוע עבירה פלילית בשל זהות החשוד כחבר ועד, כך אין בסמכותו להחליט האם תיפתח חקירה משמעתית בעניינו של עובד מדינה, אם לאו.
בנוסף, לא הוגשה לנציבות שירות המדינה תלונה כנגד המשיב 2, ומשכך הוא ממילא לא הורה על פתיחה בהליך משמעתי כנגדו.
אף לו היתה מתקבלת החלטה שלא לנקוט בהליכים משמעתיים כלפי המשיב 2, הרי שממילא, ביקורתו השיפוטית של בית הדין על שיקול דעתו של הגוף המוסמך בעניין זה היא מצומצמת ביותר, שכן היא מופעלת על דרך של הפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות מינהליות, וככזו היא מוגבלת בעיקרה לעילות מנהליות כגון אי חוקיות או חוסר סבירות קיצונית (בג"ץ 4230/05 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.6.09)).