.14מה דין התשלומים הנלווים? דומה כי בחינת הדיבור "אגרות" בחוק התשריר על רקע תכליתו של חוק זה, מובילה למסקנה כי הדיבור "אגרות" בחוק התשריר אינו עומד על רגליו הוא, אלא צריך להתפרש על רקע הדיבור "אגרות" בחוק רשות השידור, בתקנות האגרות ובתקנות הקנסות אשר בחוקיות תוספת האגרה המוטל על פיהן הוא עוסק. אכן, לא ב"אגרות" סתם עוסק חוק התשריר, אלא באגרות מסוימות אשר נגבו שלא כדין. אך טבעי וא כי הפירוש של הדיבור "אגרות" בחוק התשריר יהיה כפירוש אותו דיבור בדברי החקיקה אשר בהם נפלה התקלה אשר חוק התשריר נועד לתקנה. וכבר הראינו כי באותם דברי חקיקה הדיבור "אגרה" אינו כולל את התשלומים הנלווים. על-כן, הדיבור "אגרות" בחוק התשריר משמעו האגרה - ולענייננו, תוספת האגרה ולא התשלומים הנלווים. חוק התשריר קובע אפוא כי האגרות שנקבעו לפי חוק רשות השידור בעד החזקת מקלט טלוויזיה לשנים 1985- 1992הן תקפות. ניתן לגבותן ממי שטרם שילמן. מי ששילמן, שילמן כדין. על רקע זה קמה ועומדת השאלה, אם הוראת חוק התשריר, שלפיה האגרות שהוטלו לשנים 1985- 1992תקפות "לכל דין ולכל דבר וענין", מתייחסת גם לתשלומים הנלווים. לאור האופי השונה של תשלומים אלה, נבחין בין הפרשי הצמדה על תוספת האגרה לבין קנסות הפיגורים על תוספת האגרה.
--- סוף עמוד 804 ---
(ב) דין הפרשי ההצמדה
.15התשלום הנלווה הראשון הוא הפרשי ההצמדה על האגרה. על-פי תקנות הקנסות, אם עברו שלושה חודשים מהמועד הקבוע לתשלום האגרה - ומועד זה הוא 1בינואר של השנה שבעדה היא הוטלה (תקנה 3 לתקנות האגרות) - יש לשלם, בנוסף לאגרה ובענייננו, בנוסף תוספת האגרה - גם "הפרשי הצמדה על סכום האגרה" (תקה 6(3) לתקנות הקנסות). האם הפרשי הצמדה אלה - המוטלים מכוח תקנות הקנסות על פיגור בתשלום האגרה - חלים גם על האגרות שהוטלו בשנים 1985-1992? טול מחזיק במקלט טלוויזיה, שהוטל עליו תשלום אגרה בשנים 1985- .1992הנח כי מחזיק זה לא שילם את האגרה במועדה. מכוח חוק התשריר הוא נדרש עתה לשלמה. האם עליו לשלמה בערכה הנומינאלי, או שמא עליו לשלמה יחד עם הפרשי ההצמדה מהמועד שבו היה עליו לשלמה על-פי תקנות האגרות? ראינו כי חוק התשריר קובע כי האגרות שהוטלו בשנים 1985- 1992"תקפות לכל דין ולכל דבר וענין". האם הן תקפות לעניין הוראת תקנה 6(3) לתקנות הקנסות הקובעת את חובת התשלום של הפרשי ההצמדה על פיגור בתשלום האגרה? .16לדעתי, התשובה היא בחיוב. תכליתו של חוק התשריר הייתה לתת תוקף לחובת תשלום האגרה במועדה. נקודת המוצא הינה, כי פלוני החזיק במקלט טלוויזיה במועד הקובע. הוא קיבל אפוא את השירות שבגינו מתבקשת האגרה. הוא לא שילם את האגרה בגין השירות, ומסתבר כי בשל אי-מילוי דרישותיו של חוק היציבות הוא גם לא היה חייב בתשלום האגרה (ע"א 474/89 [1] הנ"ל). עתה נקבע - באמצעות חוק התשריר כי חרף אי-מילוי דרישות אלה, האגרות הן תקפות. מנודת מבטו של חוק התשריר, מי שהחזיק במקלט טלוויזיה בשנים 1985- 1992ולא שילם את האגרה, עשה שימוש בכספים שהזכות להם היא של רשות השידור. דינו של אותו מחזיק כדין חייב שלא שילם את חובו. אך טבעי הוא, כי לשם הגשמת תכלית החוק - להעמיד את רשות השידור במצב שבו הייתה עומדת אילו תקנות האגרות בשנים 1985- 1992היו מותקנות כדין - תוטל חובה על מחזיק המקלט לשלם את חוב האגרה בערכו הריאלי ולא בערכו הנומינאלי (השווה ד"נ 15/79 ליבל נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז- 1957[10]). בהטלת חובת תשלום הפרשי ההצמדה אין "מענישים" את החייב. זהו אמצעי תרופתי ולא עונשי או מרתיע (ראה ד"נ 22/61 קופת מלווה "העולה" ואח' נ' פקיד השומה [11], בעמ' 538). הפרשי ההצמדה אך משקפים את הירידה בערך הכסף. כך לעניין הפרשי הצמדה באגרות שהוטלו כדין וכך באגרות שהוטלו בשנים 1985- .1992בשני המקרים, הפרשי ההצמדה נועדו לשמור על ערכו הריאלי של החיוב הכספי. הנה כי כן, תכליתו של חוק התשריר היא להעניק תוקף לחובת תשלום האגרה. מטרתו לאפשר לרשות השידור לגבות את האגרה לשנים 1985- .1992לעניין זה, דין הפרשי ההצמדה כדין האגרה עצמה, שהרי הם שומרי על הערך הריאלי של האגרות. מסקנתי הפרשנית היא אפוא, כי במסגרת תוקפן של האגרות "לכל דין ולכל דבר וענין", הן תקפות גם לעניין הדין הקבוע בתקנות הקנסות (תקנה 6(3) ), שלפיו אם אגרה לא שולמה במועדה, ייווספו עליה הפרשי הצמדה.