61. למעלה מהדרוש יצוין כי התובע עצמו מדגיש בסעיף 6 בסיכומיו כי עיקר ההד הציבורי ברשתות החברתיות נובע מכריכת הטענות כלפיו במעורבותה כביכול של "השחקנית הישראלית המפורסמת בעולם", כטענתו, במעשים המיוחסים לו. מכאן, שעל הנתבעת, כמי שמספקת שירות לגולשים במרשתת בעולם כולו, להביא בחשבון העניין הציבורי הרב הנוגע לייחוס מעשים חמורים לאותה שחקנית.
62. התובע מעלה מסעיף 26 לסיכומיו, טענות נגד הנתבעת בדבר היותה עורכת ומשווה אותה לרשת החברתית טוויטר ובסעיף 32 למחזיק במקרקעין שלא מנע עוולה בחצריו. אולם, טענות אלה מתיימרות לשנות את הלכת סביר, ולהחיל עליה דין מפרסם התוכן המזיק הנטען.
63. כאמור לעיל, התובע מצפה מסעיף 29 ל"חשיבה מחדש" בעניין הנתבעת. אולם, הדרך לשינוי הלכת סביר אותה קבע ביהמ"ש המחוזי, אינה באמצעות בימ"ש שלום, כציפיית התובע.
64. בסעיף 30 לסיכומיו, התובע טוען שבימ"ש זה קבע כי אם לאחר בדיקה, הנתבעת לא תסיר פרסום, דינה כדין כל מעוול אחר. הטענה נכונה, אך חלקית. על הנתבעת לבצע הבדיקה, על פי ההלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין סביר. אם לא תיישם את הלכת סביר, היא עלולה לחוב באחריות נזיקית. אולם, ביהמ"ש קובע כי סירוב הנתבעת להסיר ההפניות במקרה זה, ללא הכרעה שיפוטית, תואמת את הלכת סביר שכן אין מדובר ב"מקרה מובהק שבו היה ברור כי הפרסום המעוול מקורו בטעות. תוכנו שגוי בעליל והוא מעוול כלפי" התובע.
65. כאן המקום לעמוד על חשיבות ההבחנה בין מפרסמים שניתן לזהותם ובין מפרסמים שלא ניתן לזהותם. התובע דחה את טענת הנתבעת לפיה היה עליו לצרף כנתבעים את המפרסמים, בין היתר, בטענה כי לא ניתן לזהותם.
66. במקרה שניתן לזהות המפרסמים, ככל שהנתבעת עומדת בציפייה ממנה לבצע בדיקה בסיסית של הדברים, ומתברר בדיעבד שהמקרה אינו נכנס לגדר החריג בעניין סביר, אין מקום לקיים דיון בסוגיה אם הפרסום מהווה עוולה נזיקית, ללא צרוף המפרסמים כנתבעים לצד הנתבעת.
67. במקרה שלא ניתן לזהות המפרסמים, עולה קושי רב לקיים דיון בסוגיה אם הפרסום מעוול, במעמד הנתבעת בלבד, וככל שהנתבעת ביצעה הבדיקה הבסיסית ולא חרגה מהלכת סביר, הסעד היחידי שעומד לתובע הוא סעד ההסרה.
68. לענייננו, ישנה מחלוקת אם ניתן לזהות חלק מהמפרסמים, כגון מר סילברסטיין, בעלי אתר "תיקון עולם" (ראו מסעיף 55 לכתב ההגנה המתוקן). לכן, לכאורה היה על התובע למצות ניסיון להמציא לו כתב התביעה, לרבות ע"י הגשת בקשה להמצאה מחוץ לתחום. אולם, ממילא, מרגע שביהמ"ש קבע כי הנתבעת לא חרגה מהלכת סביר, אין צורך להידרש לסוגיה לעניין הבקשה של התובע לחייב הנתבעת באחריות נזיקית.