76. הוועדה תארה בדו"ח הכללים על פיהם אמור אתר לפעול במקרה של פניה להסרה, אך ציינה שהם "מהווים מנגנון וולונטרי בלבד, והדין הישראלי הקיים כיום לא מחייב רשתות ואתרים לפעול לפי הוראות אלו."
77. הועדה ציינה ש"ניתן לראות כי קיימים סוגים שונים של אמצעים המאפשרים מענה חלקי לסוגיה, וזאת בדמות מנגנוני הסרה, תמיכה והדרכה, חקיקה אזרחית ופלילית וכללי אתיקה ויוזמות חינוכיות המבקשות למנוע את התופעה מבעוד מועד או להתמודד איתה. עם זאת, מדיוני הוועדה עלה כי כלים אלה עדיין מוגבלים והם אינם ידועים לכל, כך שנראה שהם אינם יכולים לספק מענה מלא ומקיף לכל גווניה והיבטיה של התופעה. בהתאם, המלצות הוועדה הביאו בחשבון גם את המנגנונים האלה, ואת יחסי הגומלין ביניהם לבין האמצעים אותם מומלץ לפתח."
78. וועדת ארבל המליצה להקים גוף לאומי אשר ישמש מוקד אחד ומרכזי בנושא, וכתובת לכלל הציבור לקבלת סיוע להתמודדות עם פרסומים פוגעניים ויפעל לריכוז הטיפול בפרסומים פוגעניים ברשת, בין היתר ע"י הנגשת המידע לגבי אפשרויות הפעולה לפרט, למקרה שיבקש להסיר תכנים.
79. הוועדה תארה הדין האזרחי בישראל הנוגע לעניין כלהלן:
"הבסיס החוקי העיקרי להתמודדות עם פרסום של תוכן פוגעני הוא הגשת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965. חוק איסור לשון הרע קובע עוולה אזרחית של פרסום לשון הרע, ומלבד סמכותו לפסוק פיצויים, בית המשפט אף מוסמך לפי חוק זה לאסור הפצה של הפרסום, לצוות על החרמת עותקים שלו או לצוות על פרסום תיקון או הכחשה של הפרסום."
80. הוועדה ציינה שבפסיקת בית המשפט העליון בנושא נקבע כי פרסום במרשתת יהא בגדר "פרסום" כמשמעו בחוק וכי נקבע גם כי גם פעולת השיתוף share ובנסיבות מסוימות גם פעולת החיבוב like, יהוו פרסום כמשמעו בחוק. הוועדה ציינה כי החוק כולל מספר הגנות לזכותו של המפרסם וראתה להבהיר כי חוק איסור לשון הרע מתמקד בפגיעה בשם הטוב ובאיזון העדין שיש לבצע בין פגיעה מסוג זה לחופש הביטוי בחברה דמוקרטית. הוועדה קבעה כי פרסומים פוגעניים של ממש, יעברו בנקל את המבחנים שקבע בית המשפט העליון לאיזון כאמור.
81. הוועדה קבעה שאף כי מגוון הדינים הקיימים במשפט האזרחי מאפשרים פניה לערכאות לקבלת סעד ביחס לפרסומים פוגעניים, ישנן מגבלות משמעותיות המקשות על התמודדות שלמה בכל המקרים ומנתה הקשיים כלהלן:
"ראשית, אופי ההליך המשפטי ומשך הזמן הדרוש לקבלת סעד כיום איננו מותאם לאופי הטכנולוגיה ולמהירות שבה מופצים פרסומים פוגעניים ברשת – כאשר דרוש זמן קצר בלבד להפצה של הפרסום בהיקף רחב שעלולה לגרום לנזקים כבדים. כמו כן, ההגנות המופיעות בחוק איסור לשון הרע, חוק הגנת הפרטיות וחוק למניעת הטרדה מינית, המהוות הגנות חשובות וראויות לצמצום הפגיעה בחופש הביטוי, משפיעות על האפשרות לעשות שימוש בחוקים הללו ככלי יעיל להתמודדות עם כל פרסום פוגעני ברשת. כך לדוגמה, עלולים להיות תכנים בעלי השלכות קשות על מושא הפרסום כשהדבר נעשה באופן הפצה המוני באינטרנט )למשל, התייחסויות משפילות למראהו החיצוני של אדם המהוות לשון הרע( גם אם יהיה מדובר בתוכן
אמיתי ובעל עניין לציבור. בעיקר, ההתדיינות המשפטית סביב ההגנות השונות עלולה לעכב את מתן הסעד ולהפוך את הדיון בתביעה לנעדר נפקות מעשית. בהקשר זה יש לזכור כי בעידן הרשתות החברתיות פרסומים הופכים לוויראליים בתוך שעות מעטות, ומספר ימים כמוהם כנצח מבחינת פוטנציאל החשיפה והפגיעה. מעבר לכך, אף כי חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות כוללים כאמור סעיפים המקנים סמכות לבית המשפט להורות על צווים למניעת הפצת הפרסום או להחרמתו) שניתן לדעת חברי ועדת המשנה לפרש כסמכות להורות על הסרת הפרסום מהרשת בעולם של פרסומים דיגיטליים, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון ניתן להורות על הסרת הפרסומים טרם השלמת ההליך המשפטי רק במקרים חריגים ביותר. עם זאת, כפי שעלה לעיתים קרובות במהלך דיוני הוועדה על ידי חלק נכבד של מי שהופיע בפניה, הסעד העיקרי שמרבית הנפגעים מעוניינים בו הוא הסרתו המיידית של הפרסום הפוגעני מהרשת. זאת, בשל עוצמתו והיקפו של הנזק הנובע מהפרסום לאור מאפייניה של רשת האינטרנט.
לבסוף, מבחינה דיונית, טרם הוסדרה דרך לאפשר את חשיפת פרטיו בבית המשפט של מפרסם אנונימי, כאשר "האנונימיות עלולה לשמש מפלטו של מפיץ הדיבה".
על פי הדין הקיים וההלכה שנפסקה בפרשת רמי מור בשנת 2010, אין לבית משפט סמכות להורות על חשיפת פרטי גולשים אנונימיים והנושא מצריך הסדרה בחקיקה ראשית. "
82. לאחר תיאור הקשיים הקיימים בדין לעניין הסרת תכנים, הוועדה המליצה לעגן מנגנון הודעה והסרה בחקיקה בהתאם להסדר שלהלן:
"עם קבלת התלונה על הספק לשלוח הודעה למפרסם ולהודיע על הבקשה להסיר את המידע או לחסום את הגישה אליו. אם הובעה הסכמה להסרת הפרסום הפוגעני, יוסר הפרסום בהקדם האפשרי. ההנחה העומדת בבסיס הסדר זה היא שמפרסמים יעדיפו להימנע מהליכים משפטיים, ולפיכך במקרים רבים הסרת הפרסום תיעשה בהסכמה.
עם זאת, יש לקוות כי במקרים בהם קיימת הצדקה להמשך הפרסום על אף הפגיעה העלולה להיגרם על ידו, יתנגד המפרסם להסרתו ובמצבים אלה, המורכבים יותר, ימצא הנפגע את הסעד בפניה לבית המשפט. סיבה נוספת לקידום הסדר זה היא העובדה שבדיוני הוועדה עלה כי לעיתים עשויים מפרסמים להתחרט לאחר הפרסום על תוכנו או סגנונו. זאת, במיוחד במקרים בהם המפרסם פונה אליהם ומסביר מהי הפגיעה שנגרמה לו. פניה להסרת הפרסום בהסדר המוצע יכולה לספק מענה בהקשר זה. זאת, לצד המנגנון לפיו הגוף יוכל לסייע לתיווך בין המפרסם לנפגע בנסיבות המתאימות. נוכח הפגיעה המצומצמת יותר בחופש הביטוי בהסדר הזה ביחס להסדרים אחרים בהם הפניה להסרת תוכן נעשית ללא מעורבות המפרסם, קיימת חשיבות לקידום כלי זה ככלי מועדף.
ככל שהובעה התנגדות להסרת התוכן, ברירת המחדל היא שמארח התוכן לא יפעל להסרת הפרסום, ובמקרה זה יהיה כאמור פטור מאחריות נזיקית. אם לא תושג הסכמה בין הצדדים, ניתן יהיה להסיר את הפרסום רק באמצעות צו בית המשפט, בהליך מתאים שייקבע."