מן הכלל אל הפרט
35. ברי הוא, כי שמואל שיקר בפנייתו הראשונה לבית המשפט ואף ניסה להיבנות משקריו בהליך קמא. ברי הוא גם, כי שקרים אלו נאמרו על ידי שמואל ביודעין ומתוך כוונה להטות את הדין לטובתו. בנסיבות אלו, לא היה שום צורך לנתח את הראיות האחרות; ובוודאי שבית משפט קמא לא נדרש לקבוע את ממצא הנאמנות (שכאמור אינו עומד על תשתית ראייתית איתנה). לאחר שבדקנו ומצאנו כי גרסתו של שמואל איננה אמינה, גרסה זו ירדה מן הפרק, ולא נותר לנו אלא לסמוך את ידינו על ראיות אובייקטיביות. כפי שכבר הוסבר, ראיות אלו הוכיחו כי הדירה שנרכשה על ידי המנוח
--- סוף עמוד 17 ---
מכספו נשארה בבעלותו ובחזקתו עד יום מותו וכי המנוח הותיר אחריו צוואה אשר מצווה את כל רכושו – קרי, גם הדירה – לבנו אלעד.
36. אשר על כן, אלעד זכאי להירשם כבעל הדירה בלשכת רישום המקרקעין, שכן הדירה שייכת לו, ולו בלבד. בית משפט קמא הגיע לתוצאה נכונה וצודקת על אף שלא כל נימוקיו מקובלים עלי.
37. הנני מציע אפוא לחבריי כי נדחה את הערעור ונחייב את המערער לשלם למשיב הוצאות בסך כולל של 20,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט נ' סולברג:
כחברי, השופט א' שטיין, אף אני סבור כי דינו של הערעור – לדחייה.
ש ו פ ט
השופטת ע' ברון:
אני מצטרפת לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט א' שטיין, שלפיה דין הערעור להידחות.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין.
ניתן היום, כ"ו בניסן התשע"ט (1.5.2019).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט