--- סוף עמוד 10 ---
טעם נוסף התומך במסקנה זו, כך נקבע בעניין שמיע, הוא כי הדבר ייצור קשיים מעשיים בלתי מבוטלים, שכן ערכאת הערעור תידרש לברר האם החלטה מסוימת עומדת בחובת ההנמקה ובירור כזה נושא עימו קושי על פני הדברים בהינתן הפרקטיקה הנוהגת לפיה החלטות מסוימות כמו החלטות בדבר זימון עדים או החלטות הדוחות או מקבלות התנגדות בעניין שאלות לעדים (סעיף 1(5) לצו) אינן מנומקות, למעט במקרים נדירים. לכך הוסיף הנשיא גרוניס את חשיבות הוודאות בתחום הפרוצדורה האזרחית והצורך להימנע מיצירת כללים עמומים שיעודדו התדיינות מקדמית וכן עמד על הצורך בהרמוניה משפטית, בהינתן העובדה שבהליך הפלילי נקודת המוצא היא שלא ניתן להגיש הליך השגה לערכאת הערעור על החלטת ביניים – בין אם היא מנומקת ובין אם לאו.
10. מאז ניתנו ההחלטות בעניין ליברפול ובעניין שמיע לא נקבעה הלכה בסוגיה זו ודעותיהם של השופטים בבית משפט זה נותרו חלוקות. בעמדה המצדדת במתן רשות ערעור כאשר ההחלטה אינה מנומקת תמך המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (רע"א 4917/13 פלונית נ' פלונית, [פורסם בנבו] פסקה ז (28.11.2013)) ומנגד תמכו השופטים נ' סולברג (רע"א 2899/13 א.מ.ת.י. אנרגיה בע"מ נ' יונה אברמוביץ', [פורסם בנבו] פסקה 4 (11.6.2013)) ו-נ' הנדל (רע"א 8804/13 קים לוסטיגמן ייזום ובניה בע"מ נ' הקסטודיה דה טרה סנטה [פורסם בנבו] (27.1.2014)) בעמדה השוללת באופן קטגורי מתן רשות ערעור בכל מקרה של החלטה החוסה תחת צו בתי המשפט, אם כי בלא להתייחס באופן מפורש לסוגיית אי-ההנמקה. "מחלוקת פוסקים" זו אוזכרה גם על-ידי שופטים נוספים בלא להביע עמדה בנושא (ראו למשל החלטתו של השופט י' עמית ברע"א 8113/14 קינג נ' אופיר טורס בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 4 (15.3.2015); החלטתו של השופט צ' זילברטל בעניין אבו מוך והחלטתה של השופטת ד' ברק-ארז ברע"א 862/14 אלי בר לב בע"מ נ' מיסטר עוף בע"מ [פורסם בנבו] (27.2.2014)). הנשיא גרוניס היה ער לאותה המחלוקת וציין בעניין שמיע כי מן הראוי שהסוגיה תוכרע על-ידי הרכב. מטעם זה, בין היתר, ניתנה על ידינו רשות ערעור בהליך דנן.
11. בית משפט זה עמד לא אחת על חשיבותה של חובת ההנמקה ונפסק כי "כלל גדול הוא - כתוב או בלתי כתוב - כי בית משפט חייב לתת נימוקים להחלטתו" (ע"א 176/54 נחום נ' ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תש"ט-1949, פ"ד ט 617, 635 (1955); בג"ץ 7/83 ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח(1) 673, 689