--- סוף עמוד 12 ---
694, 697 (1990); עניין סולבר, פסקה 4; רע"א 4917/13 פלונית נ' פלונית, [פורסם בנבו] פסקה ז (28.11.2013); עניין ליברפול, פסקאות 11-10; עניין שמיע, פסקה 10). בעניינים מסוימים תיחשב ההנמקה כראויה גם אם היא קצרה ותמציתית (עניין ארזי, 749-748) וכדבריו של בית משפט זה:
יש ומתחייבת החלטה המנמקת את עצמה ארוכות, יש שנדרשת הנמקה קצרה, ויש שדי בקבלתה של בקשה או דחייתה, ללא כל הנמקה. וזאת כאשר החלטה מן הסוג האחרון כמו מתבקשת מעצמה מתוך מכלול החומר המונח בפני בית המשפט. כל מקרה ומקרה ונסיבותיו שלו (בג"ץ 7390/95 קרטה נ' המשנה לנשיא, כבוד השופט ש' לוין (לא פורסם) (להלן: עניין קרטה); ראו גם: עניין רודמן, שם; בג"ץ 1918/96 כהן נ' שופטת בית המשפט העליון ד' דורנר [פורסם בנבו] (8.9.1996); דנ"א 7709/01 נ.ס.נ.ר. ייצור ושיווק בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 6 (16.7.2002)).
12. האם צו בתי המשפט מקים מחסום בלתי עביר מפני בקשת רשות ערעור גם כאשר ההחלטה אינה מנומקת? שאלה זו תיבחן על רקע חשיבותה ויעדיה של חובת ההנמקה עליהם עמדנו לעיל.
השיקולים התומכים בגישה לפיה הצו אכן מקים מחסום כזה נגזרים מתכליתו המבורכת של הצו שנועד, בין היתר, למנוע טקטיקות פסולות המכוונות להטרדת הצד שכנגד והתשתו; הגשת בקשת רשות ערעור כאמצעי לחץ על בעל-דין להסכים להסדר פשרה; העמסת הליכי משנה בעניינים אשר הסיכוי כי ישפיעו על התוצאה הסופית נמוכים; ופגיעה בוודאות המשפטית בשל "ערפולו" של הכלל בצו בתי המשפט. חשש נוסף עליו הצביע הנשיא גרוניס בעניין שמיע נוגע להעמקת פערי הכוחות בין בעלי הדין (שני, בעמ' 88; עניין שמיע, פסקה 16). שיקולים אלה כולם ראויים וחשובים אך כנגדם ניצבים שיקולים שגם בחשיבותם אין להמעיט. בסעיף 2 לצו ניתנה לבעלי הדין האפשרות לערער בזכות על החלטות מן הסוגים המפורטים בו במסגרת הערעור על פסק הדין. מוכנה אני להניח כי במקרים רבים יתייתר בסופו של יום הערעור על החלטות דיוניות מן הסוגים המפורטים בצו. עם זאת חשובה ההקפדה על קיום חובת ההנמקה ולו בהיקף התמציתי והקצר התואם את סוג ההחלטה שבה מדובר. אחרת עלולה להתרוקן מתוכן זכות הערעור הנתונה לבעל דין, כאמור, משום שהאפשרות לרפא בשלב הערעור את הפגם של היעדר הנמקה שנפל בהחלטה דיונית כזו או אחרת מוטלת בספק רב. מתן אפשרות לבעלי הדין לפנות לערכאת הערעור כאשר חובת