35. למקרא הדברים הנחרצים של בית משפט קמא, ניתן היה לסבור כי שפריר יזוכה מכל אשמה, אלא שבנקודה זו אנו מוצאים תפנית בהכרעת הדין. מכאן ואילך בחן בית המשפט את פעולותיו של שפריר והגיע למסקנה כי שפריר ידע כי המסמכים שנמסרו לטיפולו הם מסמכים מזויפים ולכל הפחות עצם את עיניו על אף שהתעורר אצלו חשד כי המסמכים מזויפים. לטעמי, בין מסקנה זו לבין המסקנה הנחרצת, המבוססת על הנמקה משכנעת לטעמי, כי שפריר לא היה שותף לקנוניה ולמעשי הזיוף, קיים דיסוננס שקשה ליישבו. אף קיים קושי בכך שקודם למתן הכרעת הדין, שפריר לא הועמד על האפשרות כי יורשע ביסוד נפשי של ידיעה או מודעות (עצימת עיניים) חלף טענת המדינה כי היה שותף, מלכתחילה, בעבירות הזיוף וקשירת הקשר.
36. עודנו באים לבחון את פסק דינו של בית משפט קמא ביחס לשפריר, אזכיר כי כלל אי ההתערבות בממצאי עובדה ומהימנות אינו הרמטי, ונקבעו לו מספר חריגים, שעליהם עמדתי בהרחבה בע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקה 19 ( 8.9.2011) והם: כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון ובשכל ישר או על סבירות של העדות; כאשר מדובר במסקנות להבדיל מעובדות; כאשר הערכאה הדיונית התעלמה לחלוטין מראיות או לא שמה לב לפרטים מהותיים בחומר הראיות; כאשר הערכאה הדיונית התעלמה מסתירות מהותיות בעדות עליה נסמכה או מסתירות בין העדות עליה נסמכה לבין עדויות אחרות; כאשר הערכאה הדיונית אימצה גרסה מופרכת וחסרת הגיון; כאשר נפלה טעות מהותית או טעות "בולטת לעין" בהערכת המהימנות; כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מבוססים על ראיות בכתב, תמליל, קלטת או התרשמות מחפץ; כאשר השופט שכתב את פסק הדין אינו השופט ששמע את הראיות; כאשר חלף זמן רב משמיעת הראיות ועד שנכתב פסק הדין.
37. בית משפט קמא ייחס לשפריר ידיעה, ולמיצער, מודעות לכך שמדובר במסמכים מזויפים: "המאשימה הציגה מארג ראייתי מרשים של ראיות נסיבתיות בעלות משקל ממשי, אשר מוכיחות מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם מס' 2 ידע בפועל כי המסמכים שנמסרו לטיפולו הם מסמכים מזויפים, ולכל הפחות קינן בליבו חשד ממשי כבד וקונקרטי באשר למהות המסמכים [...] על אף ידיעתו כי מדובר במסמכים מזויפים, הגיש נאשם מס' 2 תביעות לבתי המשפט על סמך אותם מסמכים מזויפים [...]" (שם, פסקה 527, הדגשות הוספו).
ככל שבחשד עסקינן, הרי שסעיף 20(א) לחוק העונשין מגדיר מחשבה פלילית כ"מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה [...]" וסעיף קטן (ג) קובע כי לענין סעיף זה –