85. בשלב זה נשוב על עקבותינו ונחזור אל דברי בית משפט קמא, בפרק שבו הוא מסביר מדוע אין לייחס לשפריר שותפות בקנוניה ובמעשי הזיוף:
"כפי שפורט בנוגע לכל אישום ואישום, נאשם מס' 2 קיבל לידיו את המסמכים המזויפים כשהם מוכנים ולאחר מכן, התחיל בביצוע הפעולות המשפטיות השגרתיות הכרוכות בהעברת הקרקעות על שם הנאשמים, כגון החתמתם על ייפויי כוח בלתי חוזרים, הגשת הצהרות למיסוי מקרקעין, רישום הערות אזהרה, הגשת תביעות לבית המשפט, וייצוג הלקוחות בהליכים באותן תביעות. פעולות אלה שביצע נאשם 2 הן, כאמור, פעולות שגרתיות שכל עורך דין המטפל בעסקת מקרקעין נדרש לבצע. על כן, אין בעצם העובדה שנאשם 2 טיפל במספר רב של עסקאות שהתבררו כעסקאות כזב שיש ביניהן מאפיינים דומים כדי ללמד כשלעצמה על כך שהוא היווה חלק מהקנוניה ושמעשי הזיוף והמרמה בוצעו בהסכמתו, על דעתו ובשיתוף פעולה עמו. בהקשר זה מקובלת עליי טענת הסניגור, כי בעוד שאזרח רגיל שנתפסו ברשותו מסמכים מזויפים שמקדמים את האינטרסים שלו נדרש להסביר את פשר המסמכים וכיצד הגיעו אליו, עו"ד שמטפל בעסקאות על סמך מסמכים מזויפים, אינו נדרש להסביר את פעולותיו, מלבד לתת הסבר כיצד הגיעו המסמכים לטיפולו" (שם, פסקה 520).
בית משפט קמא עמד על כך שלא הוכח כי המסמכים זויפו לבקשתו או בהסכמתו או על דעתו של שפריר וכי לשפריר לא היה "אינטרס אישי בזיוף המסמכים או שצמחה לו כל טובת הנאה מזיופם" (שם, פסקה 510). משלא הוכח מניע כספי, קשה להלום כי על מנת לסייע לעאדל ולסעידה, שפריר היה נכון להסתכן בשימוש מודע במסמכים מזויפים.
נחזור ונזכיר כי עאדל, סעידה, מרשי ואמיר הייב היו שותפים למעשי זיוף ומרמה נוספים ששפריר לא היה מעורב בהם, והם מסרו את הטיפול בייפויי הכוח המזויפים באותם מקרים לעורכי דין אחרים (עו"ד תאברי באישום מס' 4 ועו"ד ערטול באישומים 13 ו-15). בית משפט קמא ראה בכך חיזוק למסקנתו ששפריר לא היה שותף לקשר ולמעשי הזיוף.
86. מעין סיכום: במישור של התרשלות עורך דין בדין האזרחי-נזיקי, נזדמן לנו לומר את הדברים הבאים:
"עורך דין אינו בלש או חוקר פרטי. לא עומדים לרשותו אמצעים טכניים מיוחדים לגילוי מעשי זיוף והתחזות, ובהיעדר 'סימני התראה' שהיו צריכים לעורר את חשדו, לא ניתן להטיל עליו אחריות מוחלטת למנוע נזק. הטלת חובה על עורך הדין לדרוש ולחקור את לקוחו ולאמת כל הצהרה ודיבור שנמסרו על ידו, כרמאי בפוטנציה, היא בבחינת גזירה שציבור עורכי הדין אינו יכול לעמוד בה. דרישה כזו אינה מתיישבת עם מהלך העסקים הרגיל, עלולה ליצור עיכובים לא רצויים בטיפול בלקוח, ולשבש את יחסי האמון שבין עורך דין ללקוחו, יחסי אמון שאינם מבוססים על החשד כי לקוח הוא שקרן ורמאי" (ע"א 8124/18 יורשי המנוח אלקנה ביישיץ נ' רוט, פסקה 44 (4.8.2020)).