153. לזאת יש להוסיף כי גרסתו של ערטול ביחס לתצהיר לוטפיה השתנתה בין הודעותיו במשטרה לבין העדות שהלה מסר לפני בית משפט קמא. במסגרת הודעותיו הכחיש ערטול כי אימת את תצהיר לוטפיה וטען בתוקף כי אימת את חתימתה של לוטפיה במסגרתה של עסקה אחרת – אשר אינה נוגעת לענייננו (ראו: ת/91, עמ' 3, שורות 55-50). יחד עם זאת, ערטול חזר בו מגרסה זו ובמסגרת העדות שנתן לפני בית משפט קמא, וכן בערעורו, טען כי הוא זה שאימת את תצהיר לוטפיה (ראו: עדות ערטול, בעמ' 2152-2151, 2160).
154. למקובץ עד כה יש להוסיף גם את הצהרתו של ערטול לעזאם – אשר הובאה קודם לכן – לפיה הוא יוכל לסייע לעזאם להוכיח שהמסמכים נשוא העסקה שבאישום 2 הם מזויפים. הצהרה כאמור מפלילה את ערטול כמי שלקח חלק במעשי הזיוף ואימת את המסמכים ביודעו כי אלו מזויפים.
155. מסקנה כאמור מתחזקת לאור הסתירה שנמצאה בין גרסתו של ערטול לפיה הוא אימת את זהותה של לוטפיה באמצעות תעודת הזהות שלה, לבין העובדה שהתצהיר עליו היא חתמה מעיד כי הוא אימת את זהותה על סמך היכרותו האישית עמה (ראו: עדות ערטול, בעמ' 2160; וכן, ת/91 שורות 29-27; וכן, ת/91, בעמ' 178-176). הסבריו של ערטול לסתירה זו (ראו: עדות ערטול עמ' 2161-2160) נדחו על ידי בית משפט קמא ובצדק. בניגוד לנטען על ידי ערטול, כיתוב זה איננו אוטומטי או סטנדרטי ועורכי דין המודעים לכך שחתימתם לאימות מסמכים איננה רק חותמת גומי, מקפידים עליו ביתר שאת כאשר הצדדים שאת חתימתם הם מאמתים אינם מוכרים להם כלל; ואין חולק על כך שלערטול לא היתה כל היכרות מוקדמת עם לוטפיה (ראו: עדות ערטול, בעמ' 2160). דברים אלו היו מן הסתם ידועים לערטול העוסק בעריכת דין זה מכבר.
156. אשר על כן, מעורבותו של ערטול בזיוף המסמכים נשוא אישום 2 הוכחה כדבעי מעבר לספק סביר.
157. מעבר לנדרש אתייחס בקצרה לטענותיו של ערטול ביחס לפגמים בהרשעתו באישום זה.
158. ראשית, יש לדחות את כל אותן הטענות המבקשות להטיל דופי בחוות הדעת של המומחית אשר הוצגה לפני בית משפט קמא. טענות אלו מסלפות את האמור בחוות הדעת ואת התייחסותו של בית משפט קמא אליה. אין כל סיבה שנתערב בקביעתו של בית משפט קמא כי מדובר בחוות דעת אמינה מעבר לספק סביר.
159. כמו כן יש לדחות את טענתו של ערטול בדבר הפגם שכביכול נפל באי-זימונה של בתה של לוטפיה – אשר לטענתו נכחה במועד החתימה – למתן עדות לפני בית משפט קמא. ככל שעדות זו היתה נחוצה להגנתו של ערטול, הוא זה שהיה צריך לזמנה למתן עדות בבית המשפט. החלטתו שלא לעשות כן יכולה רק לעמוד לו לרועץ (ראו, למשל: ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 85, 98-97 (1983)), ואין הוא יכול לזקפה לחובת המדינה.