191. במסגרת הדיון שנערך לפנינו העלה סעידה טענה נוספת לפיה אין די במכירת המקרקעין למוראד על מנת להרשיעו בהלבנת הון אסורה. בעניין זה טען סעידה כי הוכחה לגביו – לכל היותר – כוונה להסתיר את עבירת המקור גופה, אך לא את פירותיה. עוד נטען כי אין לאפשר חפיפה מוחלטת בין הוכחת עבירת המקור לבין הרשעה בעבירת הלבנת הון.
192. במענה לטענות אלו השיבה המדינה כי כלל טענותיו של סעידה מושתתות על גרסתו העובדתית ביחס לחלקו בפרשה – גרסה אשר נדחתה כבלתי אמינה בפסק דינו של בית משפט קמא. בהקשר זה קבע בית משפט קמא את מודעותו של סעידה לכל רכיבי העבירה שבסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, ואף את התגבשותו של היסוד הנפשי המיוחד הדרוש. מטעמים אלו טוענת המדינה כי יש לדחות את ערעורו של סעידה.
193. ביחס לטענות סעידה בנוגע ליסוד הנפשי הדרוש להתהוותה של עבירת הלבנת הון, הפנתה אותנו המדינה לפסק הדין בעניין סלכגי (ע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל, פסקאות 38-28 (12.8.2012) (להלן: עניין סלכגי)), כאשר היא מדגישה כי נסיבות המקרה דכאן מגבשות את היסוד הנפשי הדרוש באופן מובהק. לכך הוסיפה המדינה כי לדידה הלבנת ההון השתכללה במקרה דנן עוד בטרם העברת המקרקעין לידיים תמימות.
דיון והכרעה
194. סבורני כי עלינו לדחות את ערעורו של סעידה על כל חלקיו, וכך אציע לחבריי לעשות.
195. כזכור, סעידה חזר בו מכלל הטענות שהעלה בערעורו למעט טענותיו ביחס להרשעתו בעבירת הלבנת הון. טענות סעידה בראש ערעור זה משיגות על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא הן ביחס ליסודות העובדתיים של הלבנת הון אסורה, והן ביחס ליסוד הנפשי. כידוע, בכל אלו בולט יתרונה של הערכאה הדיונית, היא אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי (ראו: ע"פ 8325/05 בלס נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (10.1.2007) (להלן: עניין בלס); ע"פ 8265/13 מלכיאל נ' מדינת ישראל, פסקה כח (10.3.2016) (להלן: עניין מלכיאל); ע"פ 9107/09 מור נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (20.9.2010)). באלו אין אנו נוטים להתערב, זאת למעט מקרים חריגים בהם קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית אינן סבירות בעליל, או כאשר מתגלה שהערכאה הדיונית טעתה טעות מובהקת או שקלה שיקולים שלא היה מקום לשקלם (ראו: ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקאות 21-14 (8.9.2011); ע"פ 10031/05 ג'וזיף נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (12.7.2006); וכן, ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 233 (1983)). המקרה דכאן אינו נופל בגדרם של חריגים אלו, ומטעם זה בלבד ראוי היה לדחות את ערעורו של סעידה.