הטעיה
12. התובע טען לפגם בכריתת החוזה הנובע מהטעייתו בשלב המשא ומתן, מעצם אי גילוי ליקוי ברכב על ידי הנתבעת, באופן המקים לו זכות לבטל את החוזה.
מנגד הנתבעת טענה כי לא הטעתה את התובע שכן מסרה לו טופס גילוי נאות והוא חתם על הצהרה שבדק את הרכב לשביעות רצונו וקיבל עליו אחריות.
13. סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן- חוק החוזים) מגדיר הטעיה כאי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן, וקובע כי מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאה של הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו רשאי לבטל את החוזה. עילת ההטעיה דורשת הוכחת קשר סיבתי כפול, בין הטעות ובין ההתקשרות בהסכם וכן בין ההטעיה לבין הטעות. במקרה שנטענת טענת הטעיה בגין אי גילוין של עובדות כמו במקרה זה, חייב הטוען שהוטעה להוכיח שההטעיה היא שהניעה אותו להתקשר בחוזה וכי לו ידע את הדבר שלא התגלה לו, לא היה מתקשר בהסכם (ראו: ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ''ד מט(3)441 (1995); ע"א 7730/09 כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ, פורסם בנבו 6.6.11; ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, פורסם בנבו 14.8.08).
14. אין חולק כי כעבור יומיים מרכישת הרכב, התובע חזר אל הנתבעת וטען כי קיימת בעיה בגיר והנתבעת קיבלה את הרכב לידיה לצורך תיקונו. עובדה זו כשלעצמה אינה מלמדת כי אכן היה ליקוי משמעותי בגיר כטענת התובע.
ליקוי בגיר היא עניין שבמומחיות אשר הדרך להוכחתו היא בחוות דעת של מומחה. התובע לא הגיש חוות דעת של מומחה אלא צירף לכתב התביעה מסמך של בדיקת הרכב במוסך מרעי ועדויות של חבריו כי הרכב קרטע בסמוך לאחר שיצאו ממגרש הנתבעת.
15. מסמך הבדיקה אינה מהווה תחליף לחוות דעת של מומחה ומשקלו הראייתי נמוך אף לאור אופן הגשתו שלא באמצעות עורכו ומשמבצע הבדיקה לא הגיעה להעיד על תוצאותיה. .
עיון במסמך הבדיקה מלמד כי אין בו אמירה נחרצת לגבי ליקוי משמעותי בגיר אלא צוין בו כי קיימת תקלה בהחלפת ההילוכים.
ניתן להניח כי הציון שהחלפת ההילוכים לקויה יכול לשקף מנעד רחב של תקלות ולא ניתן ללמוד מכך בהכרח כי מדובר בליקוי משמעותי בגיר כפי שהגדיר התובע בעילת תביעתו.
16. מעבר למסמך הבדיקה במוסך מרעי, התובע העיד כי בשעה 13:00 לאחר שרכש את הרכב נסע בו לכיוון נצרת בחזרה לביתו, ובמהלך נסיעה זו הפריע לו הגיר בנהיגה (בפרוטוקול עמ' 7 ש' 24-19; עמ' 9 ש' 12). כך גם עלה מעדותו של מר חביבאללה, שהעיד שאחרי כרבע שעה מהרגע שיצאו ממגרש המכוניות של הנתבעת, התגלו תקלות בגיר הרכב ולכן התקשרו לנציג לעדכן שיש תקלה ונאמר להם שהם סגורים ושיבואו ביום ראשון (בפרוטוקול עמ' 11 ש' 33-26; עמ' 12 ש' 2-1).
עדות התובע וחבריו בדבר יידוע הנתבעת טלפונית אודות תקלה ברכב עוד ביום הרכישה לא נסתרה. שכן הנתבעת לא הביאה לעדות את נציג המכירות אשר מכר את הרכב לתובע ואין ספק בעיני כי בעדותו יכול היה לאשר או לשלול קבלת ההודעה הטלפונית הנטענת.
17. לאור כל אלה, הגם שלא הובאה חוות דעת של מומחה, באין חולק כי התובע אכן הגיע כעבור יומיים מהרכישה אל הנתבעת והלין על תקלה בגיר וזו קיבלה לידיה את הרכב לצורך תיקונו ואף נתנה לתובע אחריות בת שישה חודשים על הגיר, הרי שנקודת המוצא היא כי אכן היה קיים ליקוי בגיר לגביו אבחן האם התובע הוטעה באופן המקים לו זכות לבטל את החוזה.
18. בענייננו המדובר במכירה של רכב משומש על ידי הנתבעת העוסקת במכירת כלי רכב משומשים.
19. מעבר לכלל הבסיסי הקבוע בסעיף 12 לחוק החוזים, המחייב ניהול משא ומתן בתום לב, המחוקק התווה חובת גילוי ספציפית בהוראת סעיף 4 לחוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), התשס"ח -2008 (להלן – חוק מכירת רכב משומש) ולפיה עסקת מכירת רכב על ידי עוסק ברכב מחייבת חוזה בכתב בין בינו לבין הרוכש ומסירה של טופס גילוי לרוכש הנפרד מההסכם. סעיף 4(ב) מפרט את הפרטים שעל העוסק לציין בטופס הגילוי ובכללם פירוט פגיעות שנגרמו לרכב, ככל הידוע למוכר עד למועד מסירת טופס הגילוי.
20. אין חולק כי הצדדים חתמו על הסכם מכר. בנוסף הנתבעת מסרה לתובע טופס גילוי נאות (נספח ב' לכתב ההגנה) והתובע חתם על הצהרה (נספח ג' לכתב ההגנה) במסגרתה אישר שבדק את הרכב.
21. עיון בטופס הגילוי הנאות מלמד כי הנתבעת לא פירטה דבר לגבי מצבו של הרכב בחלק הרלבנטי בטופס הגילוי הנאות תחת הכותרת "פגיעות שנגרמו לרכב עד למועד מסירת טופס זה (למיטב ידיעת העוסק)", אלא נכתב "הרכב נבדק ונמצא לשביעות רצון הלקוח".
איני סבורה כי בכך יצאה הנתבעת ידי חובת הגילוי שהוטל עליה בחוק מכירת רכב משומש.
ככל שכוונת המחוקק הייתה להטיל את מלוא האחריות לבדיקת הרכב על הרוכש, לא היה מחייב את העוסק במכירת כלי רכב משומשים למסור טופס גילוי נאות.
חובת הגילוי מטילה על הנתבעת חובת זהירות מוגברת כלפי הלקוח, להציג בפניו את כל המידע הרלבנטי לגבי קיומם של לקויים ברכב.
אי לכך, היה על הנתבעת לפרט האם הרכב נבדק ואם נמצא בו ליקוי אם לאו, והיא לא הייתה רשאית להותיר את פריט המידע הזה חסר ולהשלימו באמצעות אמירה שהתובע בדק את הרכב ומצאו לשביעות רצונו.
22. אמנם, ניתן ויש להטיל אחריות גם על הקונה אשר באפשרותו לבדוק את הרכב טרם רכישתו בבחינת אשם תורם. אולם הכלל "ייזהר הקונה" אינו פוטר את המוכר שהעובדות ידועות לו או אמורות להיות ידועות לו, מחובת הגילוי המוטלת עליו.
לעניין זה גם לא ניתן לקבל טענת הנתבעת שאין לה אחריות מרגע שהתובע אישר שבדק את הרכב והוא מקבל על עצמו אחריות. הנתבעת הסתמכה על פסק הדין בבר"ע (ת"א) 1383/04 פז נ' מרכז המכרזים נירם (נבו 14.10.2004). אולם בשונה מהסיטואציה באותו הליך שם הרכב נמכר על ידי מרכז המכרזים וצוין שאין כל מידע לגבי הרכב, כאן המדובר במכירה על ידי מי שעוסק בממכר כלי רכב משומשים, אשר כפוף לחובת גילוי בהתאם להוראת החוק למכירת כלי רכב ואינו יכול לפטור עצמו באמירה שאינו יודע דבר לגבי הרכב. ומכל מקום לא צוין בטופס הגילוי שאין מידע לגבי הרכב הנדון.
23. לאחר שהנתבעת טענה בכתב ההגנה כי מסרה לתובע טופס גילוי נאות והוא חתם על הצהרה שבדק את הרכב, טען התובע בכתב התשובה לכתב ההגנה חרף אישורו כי חתם על הממסכים הללו, שהנתבעת מנעה ממנו לבדוק את הרכב תוך כדי מתן הבטחות שהרכב תקין לחלוטין.
בתצהירי חבריו של התובע שצורפו לכתב התשובה, נטען כי הנתבעת מנעה מהתובע לבדוק את הרכב משתי סיבות: האחת שהרכב אינו בבעלות התובע ואינו יכול לנסוע ברכב למכון בדיקה, והשנייה שהיה יום שישי ואין מכוני בדיקה פתוחים בשעות אחר הצהריים.
24. הנתבעת לא הביאה לעדות את נציג המכירות לגביו נטען כי הבטיח שהרכב תקין, ואין ספק בעיני כי יכול היה להעיד אם אמר שהרכב תקין או לא . היעדר עדותו מחזק את גרסת התובע לגבי ההבטחה כי הרכב תקין, אך אין בכך כדי ללמד על מניעת התובע מלבדוק את הרכב.
25. הטענה כי הנתבעת מנעה מהתובע לבדוק את הרכב טרם רכישתו, היא טענה חמורה אשר מצופה היה כי התובע יעלה כבר בכתב התביעה שלו ויביא ראיות להוכחת הטענה.
העובדה כי התובע בחר להעלות את הטענה רק בכתב התשובה במענה לטענת הנתבעת לגבי חתימתו על טופס הגילוי הנאות וההצהרה שבדק את הרכב, מחלישה את עוצמת הטענה.
26. אשר לטענה כי נאמר לתובע שאינו יכול לנסוע ברכב למכון הבדיקה משום שאינו בעליו. לא נטען בתצהירים ואף התובע לא טען שביקש כי נציג מטעם הנתבעת יצא עמו למכון בדיקה וסורב, או כי הרגיש בצורה כלשהי כפוי לרכוש את הרכב ללא בדיקתו. אמרה זו עומדת בניגוד לאמור במסמכים עליהם חתם התובע ואישר חתימתו עליהם.
27. זאת ועוד. העובדה כי התובע הגיע לרכוש את הרכב ביום שישי בשעות הצהריים המוקדמות אינה שנויה במחלוקת. התובע לא הבהיר מדוע נדרש להגיע דווקא בעת הזו לרכוש את הרכב או כי היה הכרח כלשהו לרכוש את הרכב דווקא באותו יום שישי או כי ביקש לדחות את רכישת הרכב ליום אחר על מנת שיוכל לבדוק אותו ונציג המכירות סירב או הפעיל עליו לחץ בצורה כלשהי לרכוש את הרכב דווקא באותו יום שישי בשעות הצהריים.
העובדה כי יום שישי הוא יום קצר היא נחלת הכלל. לא שוכנעתי כי האמירה שאין מכוני בדיקה פתוחים ביום שישי בשעות הצהריים, ככל שנאמרה, היה בה כדי למנוע מהתובע מלבדוק את הרכב. ונראה כי רכישת הרכב ללא בדיקתו עובר לרכישה הייתה מתוך בחירתו החופשית של התובע ובאופן המתיישב עם האמור בסיכומיו, כי הגיע לרכוש את הרכב לאחר שראה מודעה בדף הפייסבוק של הנתבעת, אשר הציעה את הרכב במחיר אטרקטיבי. לפיכך לא התרשמתי, שבמהלך מכירת הרכב מנעה הנתבעת מהתובע לבדוק את הרכב.
28. אשר לטענת הנתבעת כי מרגע שהתובע חתם על ההצהרה ולקח על אחריותו את הרכב, הרי שככל שהתגלה בו ליקוי היה זה בשל רשלנותו של התובע – לא ניתן לקבל טענה זו. שכן לאור סמיכות הזמנים בין מועד רכישת הרכב וגילוי הליקוי הנטען והשבתו אל הנתבעת לצורך תיקונו כלומר בהזדמנות הראשונה לכך – המסקנה המתקבלת על הדעת והמתיישבת יותר עם הגיונם של דברים היא כי הליקוי היה ברכב בעת מכירתו, מאשר המסקנה כי רבע שעה לאחר שהרכב נרכש או במהלך השעתיים עד שהגיע למכון הבדיקה, או אפילו במהלך סוף השבוע עד שחזר אל הנתבעת - התרשלותו של התובע גרמה לליקוי שהתגלה בו. מכל מקום התרשלות כזו לא הוכחה. יחד עם זאת, ברי כי אין בכך כדי לפטור את התובע מהוכחת קיומו של אותו ליקוי משמעותי בגיר, אשר לא הוכח כפי שפורט לעיל.
29. לסיכום עד כה אני סבורה כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעת נהגה כלפיו בחוסר תום לב באופן שמנעה ממנו בדיקת הרכב ואף לא הוכח על ידו שהנתבעת ידעה אודות קיומו של ליקוי כלשהו לא כל שכן ליקוי משמעותי בגיר אשר במודע לא גילתה לו אודות קיומו.
30. הטעייה יכולה להיות גם במחדל ולא רק במעשה. דהיינו, גם אם נניח שהנתבעת לא ידעה אודות ליקוי כלשהו ברכב, אזי מכוח חובת הזהירות המוגברת המוטלת עליה אמורה היא לדעת אודות ליקויים ברכב ואם לא גילתה או לא ידעה אודות הליקוי, יכולה להיתפס כמי שהטעתה את התובע.
31. בע"א 1383/14 עליו הסתמכה הנתבעת, מתייחס בית המשפט גם לשאלת היקף הגילוי המוטל על מתקשר בחוזה. שם נבחנה השאלה האם חובת הגילוי היא אבסולוטית אם לאו. בית המשפט מצא כי כאשר צד אחד אינו מודע לעובדות מסוימות שעשויות להיות משמעותיות עבור הצד האחר והצד האחר יכול היה לגלות את אותן עובדות בעצמו, לא תהא לו עילת תביעה, דהיינו חובת הגילוי אינה אבסולוטית.
אולם בניגוד למקרה זה, שם הוסכם על הצדדים שמרכז המכרזים לא יהיה אחראי כלפי המשתתפים במכרז והם ויתרו על כל טענה נגדו בגין פגם ברכב. עיון בטופס ההצהרה עליו חתם הנתבע אינו מלמד שהתובע פטר את הנתבעת מכל אחריות, אלא מדובר על נטילת אחריות לגבי קנסות, עבירות תנועה, אגרות נסיעה בכביש 6 ולנזק שיגרם לאדם או גוף כלשהו על ידו או על ידי הרכב שנמצא ברשותו החל מיום 1.3.19 שעה 12:20.
בנסיבות אלה אין בהצהרה עליה חתם הנתבע כדי לפטור את הנתבעת מחובת הגילוי המוטלת עליה ומשכך היה עליה לדעת אודות קיומו של ליקוי ברכב ולגלותו במסגרת טופס הגילוי.
32. נותר לבחון האם התובע הוכיח את הקשר הסיבתי הכפול – דהיינו בין ההטעיה לטעות ובין הטעות להתקשרות.
33. הקשר הסיבתי בין ההטעיה לטעות – נוכח המסקנה כי הנתבעת לא עמדה בחובת הגילוי המוטלת עליה בין ביודעין ובין במחדל, ומשלא נסתרה טענת התובע כי נציג המכירות של הנתבעת אמר לו שהרכב תקין, ניתן לומר כי קיים קשר סיבתי בין ההטעיה לטעות.
יחד עם זאת, אני סבורה כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי לא היה מתקשר בעסקת הרכישה של הרכב לולא הטעות.
34. סעיף 14 לחוק החוזים מגדיר טעות ככזאת שבלעדיה צד לא היה מתקשר בחוזה. לפיכך, על מנת שתקום לתובע הזכות לבטל את החוזה עליו להוכיח כי לו היה יודע אודות הליקוי בגיר לא מתקשר בחוזה.
אמנם מצאתי כי הנתבעת לא מילאה חובת הגילוי המוטלת עליה, אך לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתובע אישר שבדק את הרכב ומצא אותו לשביעות רצונו.
מגרסתו של התובע עצמו עלה כי בסופו של יום וויתר על בדיקת הרכב עובר לרכישתו.
גם העובדה שהתובע הגיע מהצפון לרכוש את הרכב ביום שישי שהוא יום קצר, בשעות הצהריים ולא המתין ליום אחר והעדיף להתקשר בעסקה ולא להמתין לבדיקתו, יש ללמד על כך שגמר אומר בדעתו לקנות את הרכב תוך שהוא לוקח את הסיכון שיתגלו בו ליקויים. לפיכך, בבחירת התובע שלא לבדוק את הרכב ולרכשו כפי שהוא - יש משום סממן לכך שתקינות הרכב אינה תנאי בלתו לא היה מתקשר בעסקה.
בסיכומיו טען התובע כי הגיע אל הנתבעת לאחר שיחה מקדימה עם נציג המכירות שהציע מחיר אטרקטיבי על הרכב. בחירת התובע לרכוש את הרכב באופן נחפז, ביום שישי בצהריים, ללא בדיקתו, על אף שמדובר ברכב ישן שנסע מספר רב של קילומטרים, מתיישבת עם אמרה זו ומלמדת כי ייתכן שמחירו האטרקטיבי של הרכב הוא שהוביל אותו לרכוש את הרכב והוא היה אדיש באותה עת למצבו המכני. לכך מצטרפת גם טענתו כי רכש את הרכב לצורך חתונתו ולנסיעה לאילת. התובע לא ציין את תאריכי החתונה והנסיעה אולם קשר ביניהם לרכישת הרכב באופן אשר יכול להסביר מדוע מיהר לרכשו ללא בדיקה.
מכאן שלא עלה בידי התובע להוכיח כי לא היה מתקשר בעסקה חרף הטעות ועל כן לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח את הקשר הסיבתי הכפול הדרוש לקיומה של זכות לביטול העסקה מכוח ההטעיה.
35. אוסיף ואומר כי מעבר לכך שלא שוכנעתי בטענת התובע שלא היה מתקשר בעסקה, הרי שבהתנהגותו הראה התובע כי אין הוא מעוניין בביטול העסקה אלא בקיומה.
שהרי אין חולק כי התובע חזר אל הנתבעת עם גילוי הליקוי ובשלב זה לאחר שהליקוי כבר היה גלוי לעיניו, לא ביקש לבטל את ההסכם אלא הותיר את הרכב לתיקון בידי הנתבעת. בנוסף, התובע קיבל מאת הנתבעת אחריות לגיר לתקופה של 6 חודשים ורכב חילופי עד לסיום התיקון של הרכב. בדרך זו הביע התובע את נכונותו לקיים את העסקה חרף הליקוי שהתגלה לכאורה ברכב ולמעשה גילה דעתו שאינו מעוניין בביטול ההסכם בנקודת זמן זו אלא באכיפתו.
36. התובע לא הסתיר את העובדה כי הרכב היה נחוץ לו לצורך חתונתו ונסיעה לאילת ופרק הזמן הממושך שארך התיקון למעשה מנע ממנו את השימוש ברכב שרכש לצורך החתונה והנסיעה לאילת.
לפיכך ומשהגעתי למסקנה כי בסופו של יום התובע לא הוטעה על ידי הנתבעת, הרי שגם אם נפל לכלל טעות הרי שאין המדובר בטעות המקימה לו זכות לבטל את ההסכם. שכן, בעצם הרכישה החפוזה שביצע ללא בדיקת הרכב נטל סיכון לגבי מצבו של הרכב. אי לכך, משהסיכון התממש באופן שלא יכול היה לעשות שימוש ברכב לצורך חתונתו והנסיעה לאילת, הרי שלכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה שאינה מקימה לו זכות לביטול ההסכם.
37. בהתייחס לטענת התובע בדבר הפרת הוראות סעיפים 2 ו- 4 לחוק הגנת הצרכן. התובע העלה הטענה באופן כללי ללא פירוט וללא הוכחת הנדרש.
38. בקצירת האומר אציין כי בהתאם להלכה הפסוקה, על התובע הטוען להטעיה לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן להוכיח שלושה יסודות: (1) הנתבעת הפרה את איסור ההטעיה בעניין מהותי (2) לתובע כצרכן נגרם נזק (3) קיומו של קשר סיבתי בין ההטעיה לבין הנזק (ע"א 458/06 שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ (נבו 6.5.2009); ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ ואח', פ"ד נה (4) 584).
39. כאמור התובע לא הוכיח ליקוי משמעותי בגיר ולא הרים הנטל להוכיח כי הוטעה לגביו. בנסיבות אלה גם אם נגרם לתובע נזק לשיטתו הרי שבהיעדר הטעיה לא יכול להתקיים קשר סיבתי בין הטעיה לנזק.
40. משהגעתי למסקנה כי לא עומדת לתובע הזכות לבטל את המכר - אין הוא זכאי להשבת התמורה ששילם בגינו וכפועל יוצא גם אינו זכאי לפיצוי בגין בדיקת הרכב וביטוחו.
לו סברתי כי היה מקום לבטל את המכר, היה מקום לבחון את שיעור אשמו התורם של התובע עקב התנהלותו ברכישת הרכב ללא בדיקתו ונטילת הסיכון כי יתגלו בו תקלות, ואזי התובע לא היה זכאי להשבה מלאה.
במצב דברים זה הייתי סבורה כי התובע גם אינו זכאי להשבת עלות בדיקת הרכב. שכן, מדובר בהוצאה אשר ממילא היה עליו להוציא שכן בדיקת הרכב היא אלמנטרית ברכישת רכב משומש.
כך גם לגבי עלויות ביטוח הרכב. מעבר לעובדה כי התובע יכול היה ליטול את הרכב ולמכור אותו ככל שלא היה בו יותר צורך, הרי שהתובע זנח את הרכב אצל הנתבעת מבלי שאפשר לה למכור את הרכב ולהעביר בו את הבעלות. ובכך - לא רק שהגדיל את נזקיו, אלא שכל עוד הרכב בבעלות מתבקש כי יבטח אותו. על כן גם לו סברתי שהיה מקום לבטל את המכר - לא הייתה הצדקה לפצות את התובע בגין עלות זו.
יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מהעובדה כי נמנע מהתובע ליהנות מהרכב שרכש לפרק זמן ממושך מיד עם רכישתו ואני סבורה כי בהיבט הצרכני יש מקום לבחון האם זכאי התובע לפיצוי בשל כך.
41. מנקודת הזמן שבה הותיר הנתבע את הרכב לתיקון אצל הנתבעת, חלוקים הצדדים לגבי פרק הזמן שארך התיקון, אשר בסופו של דבר נראה כי הוא הסיבה בגינה ביקש לבטל את ההסכם.
42. התובע טען כי הובטח לו שהרכב יתוקן תוך שלושה ימים, אולם כשפנה לנתבעת בחלוף שלושה ימים נאמר לו שהרכב טרם תוקן וכי לא יודעים מתי יהיה מוכן. לגרסתו, חרף פניותיו החוזרות לזירוז הטיפול ברכב, הרכב שהה במוסך הנתבעת למעלה מחודשיים ובשל כך נאלץ בתקופה זו לעשות שימוש ברכב חלופי קטן שקיבל אשר לא התאים לצרכיו.
הנתבעת מנגד טענה כי הרכב היה מוכן מספר ימים לאחר שהוכנס לתיקון, ולמרות זאת התובע סירב להשיב את הרכב החלופי (עד ליום 12.4.19) ויצר מציאות מלאכותית בכדי לבטל את ההסכם.
43. אף אחד מהצדדים לא גיבה את גרסתו בראיות לעניין זה.
44. מחד גיסא התובע אשר טען כי הרכב שהה במוסך כחודשיים לא הביא ראיה לכך ומנגד מכתב ביטול החוזה ששלח נושא תאריך 4.4.19 דהיינו כחודש ימים לאחר רכישת הרכב ולא חודשיים. התובע גם לא הביא תיעוד כלשהו של השיחות הנטענות לזירוז הטיפול ברכב.
מאידך גיסא המידע לעניין המועד בו תוקן הרכב מצוי בשליטתה של הנתבעת, אשר הייתה יכולה להביא ראיה מאת המוסך מתי תוקן הרכב, אולם היא לא עשתה כן.
הבעלים של הנתבעת, מר עדי לוי, העיד כי אינו זוכר תוך כמה זמן תוקן הרכב אלא רק שהתקשר לתובע להודיע לו שהרכב תקין ושיבוא לקחתו (בפרוטוקול עמ' 16 ש' 21-16).
45. בהיעדר ראיות מטעם מי מהצדדים לגבי המועד המדויק בו תוקן הרכב, מועד משלוח מכתב ביטול ההסכם הוא המועד היחיד אשר יכול להוות אינדיקציה למשך הזמן שארך התיקון של הרכב. על פניו נראה כי מדובר בפרק זמן ממושך, אולם בהיעדר כל ראיה מצד התובע לגבי אופי התקלה שהתגלתה ברכב ופרק הזמן שאמור לארוך תיקון אותה תקלה - לא הורם הנטל על ידי התובע להוכיח כי מדובר בפרק זמן בלתי סביר המצדיק את ביטול ההסכם. אולם יש לבחון כאמור זכותו לפיצוי.
46. בבחינת שאלה זו לפניי, מחד גיסא, התנהלות הנתבעת אשר לא עמדה בחובת הגילוי הנאות, גילוי תקלה ברכב סמוך לאחר רכישתו, ומחוות הרצון הטוב שלה בתיקון הרכב שהתארכה באופן שמנעה מהתובע שימוש ברכב זמן ממושך. במסגרת זו יש לקחת בחשבון גם את טענת התובע כי הנתבעת עשתה שימוש ברכב בעת שהושאר אצלה וכראיה לכך הציג דרישת תשלום בגין קנס שהוטל על ידי עריית תל אביב בגין חניית הרכב במקום אסור ונסיעה בכביש 6.
לזכותה של התובעת העובדה כי חרף העובדה שבסברה שאינה נושאת באחריות תיקנה לתובע את הרכב ובמהלך כל אותה תקופה עמד לרשות התובע רכב חלופי. דהיינו הוא לא נאלץ להיוותר ללא רכב בכלל, ובנוסף הנתבעת גם הוסיפה לו אחריות של חצי שנה לגיר.
מאידך גיסא, לפניי התובע שמיד עם רכישת הרכב התגלתה בו תקלה ולא היה באפשרותו ליהנות ממנו פרק זמן, ולצד זה התנהלות התובע אשר בחר לרכוש רכב ללא בדיקתו; קיבל רכב חלופי תחת הרכב שרכש, אמנם נהנה פחות מרכב קטן יותר מאשר הרכב שרכש, אך נמצא לו פתרון לזמן שהרכב היה בתיקון; ולאחר שהרכב שרכש כבר תוקן, בחר לנטוש אותו. בעניין זה העיד מר עדי לוי כי הרכב נמצא מחוץ למוסך הגירים וטען כי התובע לא השאיר את הרכב אצל הנתבעת אלא הוא הלך עם התובע למכון גירים והתובע מסר את הרכב למוסך (בפרוטוקול עמ' 15 ש' 21-10).
באיזון האינטרסים של כל הצדדים ולאחר ששקלתי התנהלות שני הצדדים להסכם המכר אני סבורה חרף מסקנתי שהתובע אינו זכאי לביטול ההסכם, נגרמה לו עגמת הנפש בתהליך רכישת הרכב ואי יכולתו ליהנות מהרכב שרכש עד למועד בו נטש אותו, ועל כך יש לפצותו. אולם על הפיצוי להיות ברף הנמוך נוכח התנהלות התובע שנטש את הרכב ואשמו התורם בתהליך הרכישה.
סוף דבר
47. סיכומו של דבר התביעה נדחית, למעט בגין רכיב עגמת הנפש בגינו אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 2,500 ₪.
בנסיבות דחיית עיקר התביעה ופסיקת פיצוי בגין עגמת נפש בלבד, כל צד יישא בהוצאותיו.
המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים
ניתן היום, י"ג כסלו תשפ"ב, 17 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.