יתר על כן, פרשנות זו המזהה סמכות האצלה של מהנדס הוועדה, בין אם מדובר במהנדס ועדה מקומית ובין אם מדובר במהנדס ועדה מקומית-מרחבית, עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה המפורטת לעיל. כמו כן, פרשנות זו אינה נסתרת בהיסטוריה החקיקתית של חוק התכנון והבניה. עיון בפרוטוקולי דיוני הוועדות בכנסת ובהצעות החוק של תיקונים 101 ו-116 לחוק התכנון והבניה – אינו מעלה אמירות אשר סותרות פרשנות זו (ראו, למשל: פרוטוקול מס' 371 מישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה מיום 6.3.2017, בו נדונו סעיפים 221 ו- 232 בנוסחם הנוכחי).
18. אמנם, קיימת הוראה בחוק התכנון והבניה אשר מעניקה לאחד הגורמים המוסמכים להוציא צווי הריסה מינהליים – סמכות מפורשת להאציל את סמכויותיו: סעיף 232 לחוק התכנון והבניה קובע סמכות האצלה מפורשת למנהל היחידה הארצית לאכיפה:
"(א) מנהל היחידה הארצית לאכיפה רשאי לאצול למשנה למנהל היחידה או למפקח מיוחד את הסמכויות הנתונות לו לפי סימן זה, ואולם הסמכות הנוגעת לצו מינהלי להפסקת שימוש לפי סעיף 219 ולצו לסגירת בניין או מקום לפי סעיף 220 לא תואצל אלא למשנה למנהל היחידה.
(ב) אצילת סמכות לפי סעיף קטן (א) למפקח מיוחד טעונה את אישורו של היועץ המשפטי ליחידה הארצית לאכיפה."
עם זאת, הוראה זו אינה מעלה או מורידה לעניין זיהויה של סמכות להאציל כשמדובר במהנדס הוועדה. אמנם, היה ראוי ורצוי שהמחוקק היה מסדיר את נושא
--- סוף עמוד 14 ---
ההאצלה באופן בהיר וקוהרנטי כך שלא תידרש פרשנות שיפוטית. כך פעל המחוקק לעניין קביעתה של סמכות האצלה של מנהל היחידה הארצית לאכיפה. ההפניה ה"עקיפה" המצויה בסיפא הוראת סעיף 20(ב) לחוק אל סעיף האצלה הקיים בחוק אחר איננה אידיאלית, שכן מדובר בסביבות אורגניות שונות – זו של מהנדס ועדה וזו של מהנדס רשות מקומית. עם זאת, כאמור, במשפט המינהלי, סמכות האצלה יכולה להיות משתמעת (ובענייננו היא לא רק משתמעת אלא אף ניתן לומר שהיא מפורשת, בהתחשב בלשון הוראת סעיף 6 ובמבנה החקיקתי). מכאן, שהעובדה שלגורם מוסמך אחד ניתנה סמכות מפורשת להאציל, אינה מכריעה לעניין יכולת ההאצלה של גורם אחר – מהנדס הועדה.
יצוין, כי הצדדים התייחסו לעניין עורקבי, שדן בסעיף 238א(א) שהסמיך הוצאת צווי הריסה מינהליים טרם תיקון 116. באותו עניין עלתה פרשנותו של סעיף 238א לחוק שבנוסחו לפני התיקון קבע כי לצורך הפעלת סמכות הוצאת צו הריסה מינהלי, נדרש שהצו יהיה מבוסס על תצהיר חתום "בידי מהנדס הועדה המקומית או מהנדס אחר שהסמיך לכך...". הסוגיה המרכזית שנדונה בפסק הדין (ושאינה רלוונטית לענייננו), הייתה האם אותו "מהנדס אחר" חייב להיות מהנדס רישוי. כמו כן, פסק הדין הדגיש כי מהנדס ועדה מקומית מוסמך לאצול סמכויותיו לחתום על תצהיר כאמור. נקבע, כי סעיף 6 לחוק מהנדס הרשות מסמיך את מהנדס הוועדה המקומית לאצול את סמכותו, לרבות את הסמכות לחתום על תצהיר (שם, בפסקה 11(ב)). למרות שהמבקשת ניסתה להיבנות מפסיקה זו, יש לשים לב כי מדובר היה במסגרת חקיקתית שונה מזו הנוכחית ושאין ללמוד ממנה גזירה שווה לענייננו. ממילא, התייתר הצורך לקבוע בכך מסמרות לאור התוצאה הפרשנית בענייננו.