א. 'סגירת תיק בהסדר' בהתאם להוראות סעיפים 67א-67יב [לחוק סדר הדין הפלילי – ע' פ'] [...]
ב. הליכים משמעתיים [...]
ג. הליכים מינהליים או אחרים [...]
ד. פיטורים או התפטרות [...]" (סעיף 12 להנחיית פרקליט המדינה).
הנה כי כן, עקרונות המידתיות והשיוריות באים לידי ביטוי ממילא בדין הפלילי הישראלי. נוכח עמדתי שהובאה לעיל בפירוט, שלפיה אין שיקול דעת התביעה – כמעשה מינהלי – מוחרג מעילות הביקורת השיפוטית הרגילה, הרי שניתן לבחון גם את מידתיות ההחלטה להגיש כתב אישום, בראי עקרון השיוריות. עמדה זו, שכאמור הובאה כבר בעניין שוורץ, אינה תקדימית. אף קודם לפסק הדין בעניין שוורץ, הורה בית משפט זה בעתירה בעניין מור לעיריית הרצליה לחדול מנוהגה לעשות שימוש בחוק עזר עירוני שמטרתו שמירה על הניקיון לצורך הוצאת דו"חות והגשת כתבי אישום בגין חניה על המדרכה (בג"ץ 4445/02 מור נ' ראש-עיריית הרצליה, פ"ד נו(6) 900 (2002)). בית המשפט עמד על כך שקיים חוק עזר מיוחד שעניינו בהעמדת רכב וחנייתו (אשר מטיל קנסות נמוכים יותר) – וכי יש לעשות שימוש בו, בהיותו ההוראה ה"טבעית" לעניין חניה על המדרכה אך גם בהיותו הוראה מקלה (שם, בעמ' 910). פסק דין זה מיישם אף הוא את אותו עקרון – בדבר בחינת מידתיות החלטת רשויות התביעה (סגל וזמיר, בעמ' 76-75). לכך יש להוסיף כי בעבר כבר קבענו שטענות נאשמים שמכוונת להחלטת התביעה לבחור באפיק פלילי ולא באפיק חלופי מקומן לפני הערכאה הפלילית שדנה בעניינם (בג"ץ 2575/15 רפת בערבה בע"מ נ' נציב מס הכנסה, [פורסם בנבו] פסקה 4 (7.6.2015); בג"ץ 3307/07 משאלי נ' מס ערך מוסף – נתניה, [פורסם בנבו] פסקה 3 (25.4.2007)).
אשר ליישומה בפועל של עילת ביקורת זו, הרי שככל בחינה של מידתיות החלטה מינהלית, על בית המשפט לבחון אם ההחלטה להגיש כתב אישום מקיימת את שלושת מבחני המשנה (עניין בן-עטייה, בעמ' 13-10). מבחן המשנה השני, שעניינו בקיומו של אמצעי שפגיעתו פחותה, מגשים את עקרון השיוריות (השוו: בנדור ודנציג-רוזנברג, בעמ' 386). לצד זאת, יש לחזור ולהדגיש, כי במרבית המקרים החלטת רשויות התביעה להעמיד לדין אדם שנגדו ראיות מספיקות לביצוע עבירה – תהיה החלטה מידתית. כבר בעניין שוורץ נקבע בהקשר זה כי "ברוב המקרים הוראות המשפט הפלילי לכשעצמן יהיו מידתיות, והעמדה לדין פלילי לכשעצמה, של אדם החשוד בביצוע עבירה וקיימות כנגדו די ראיות, תהיה מידתית ומוצדקת" (שם, פסקה 21; ראו גם פסקה 68 לפסק דינו של השופט נ' סולברג בפסק הדין נושא הדיון הנוסף). זאת ועוד, במסגרת מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה, אין די בקיומו של אפיק פוגעני פחות להעמדה לדין, ועל בית המשפט לעמוד על כך שאמצעי זה ישיג את מטרות ההעמדה לדין – ובהן הכוונת התנהגות, גמול והרתעה – באותה מידה או במידה דומה (ראו, מני רבים: בג"ץ 1107/21, [פורסם בנבו] פסקה 17; בג"ץ 2705/20, [פורסם בנבו] פסקה 15; בג"ץ 7385/13 איתן – מדיניות הגירה ישראלית נ' ממשלת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 25 לפסק דיני (22.9.2014); בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, חטיבת זכויות האדם נ' שר האוצר, פ"ד סג(2) 545, 626-625 (2009)). אכן, מלאכת ההשוואה בין הליך פלילי לבין הליך חלופי אינה פשוטה, בפרט בשאלה אחרונה זו (וראו בהקשר זה פסקאות 6-5 לפסק דינו של השופט א' שטיין בפסק הדין נושא הדיון הנוסף), אך בכך אין כדי לפטור את בית המשפט מבחינה זו וכן מבחינת השאלה אם ההחלטה עומדת גם במבחן המשנה השלישי – מידתיות במובן הצר (עניין שוורץ, פסקה 25).