אמת המידה המצמצמת להתערבות בשיקול הדעת של רשויות התביעה משתרעת לאורכו ולרוחבו של ההליך הפלילי – משלב החקירה, דרך ההחלטה להגיש כתב אישום ועד לשלב הערעור (בג"ץ 3194/20 הליכוד תנועה לאומית ליברלית נ' היועץ המשפטי לממשלה, [פורסם בנבו] פסקה 1 לפסק דינו של השופט י' עמית (29.12.2020); בג"ץ 683/20 פלונית נ' פרקליטות המדינה, [פורסם בנבו] פסקה 12 (12.3.2020)).  כך גם יושמה אמת מידה זו בפועל – מעטים עד מאוד הם המקרים שבהם התערב בית משפט זה בשיקול דעתן של רשויות התביעה בהחלטה שעניינה הגשת כתב אישום (ראו להרחבה אצל ברק-ארז, כרך ב, בעמ' 757-750; טמיר, בעמ' 282-277).  אכן, מרבית המקרים שהובאו בפסיקת בית משפט זה כוונו להחלטה שלא להגיש כתב אישום ולא להחלטה ההפוכה – אך גם בהקשר שבו עסקינן, אמת המידה שתופעל תהיה דומה (ראו את האמור בהקשר זה בעניין האי היווני, בעיקר לשאלת הערכאה שתדון בטענות השונות ולמסגרת הדוקטרינרית, שם, בעמ' 209-208; כן ראו את האמור אצל גלעדי, בעמ' 535, ה"ש 17).  והדברים יפים גם לעילות הסבירות והמידתיות, שבהן נתון לרשויות התביעה מתחם אפשרויות חוקיות (אשר למתחם הסבירות, ראו לדוגמה: עניין פלונית, בעמ' 740-739; על מתחם המידתיות ראו: עניין בן-עטייה, בעמ' 13; ובאופן כללי ראו: עע"ם 4436/02 תשעים הכדורים – מסעדה, מועדון חברים נ' עיריית חיפה, פ"ד נח(3) 782, 812 (2004); ברק-ארז, כרך ב, בעמ' 791-790).

41. לסיכומה של נקודה זו אדגיש כי בבחינת טענה בדבר סבירות או מידתיות ההחלטה להגיש כתב אישום, על הערכאה הדיונית לשים לנגד עיניה את היקף ההתערבות שתואר לעיל. על בית המשפט להימנע מלהחליף את שיקול דעת התביעה בשיקול דעתו, ולהקפיד על כלל זה גם בדיון בשאלות של סבירות ומידתיות (ברק-ארז, כרך ב, בעמ' 621).

(ד)        הסעדים

42. אחת מטענות המדינה, כעולה מכתבי טענותיה, מכוונת לסעדים שעשוי בית המשפט הפלילי להושיט לנאשם בדונו בטענות מינהליות. במסגרת טענה זו התייחסה המדינה, בעיקרם של דברים, לשתי החלטות שניתנו בערכאות דיוניות פליליות – שמהן ניתן ללמוד, לשיטתה, על הקושי בעריכת ביקורת שיפוטית בערכאה הפלילית.  אדגיש: החלטות אלו לא נוגעות לשיקול דעתן של רשויות התביעה בהחלטה להגיש כתב אישום, עניינן לא התברר במסגרת פסק הדין נושא הדיון הנוסף וממילא איני רואה להידרש לכך כי אם להתייחס לנושא הסעד במישור הכללי.

מקום שבו מצא בית המשפט כי ההחלטה להגיש כתב אישום לוקה במישור שיקול הדעת – כי אינה סבירה או כי אינה מידתית – עליו לשקול מהו הסעד המתאים והראוי בנסיבות העניין.  כפי שציינתי לעיל, במסגרת הדוקטרינרית של הגנה מן הצדק, יהא עליו לבצע בדיקה זו בשלבים השני והשלישי של המבחן התלת שלבי.  תחילה, לאזן בין הערכים והעקרונות הרלוונטיים – ולבחון אם בקיום ההליך הפלילי חרף הפגם יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות (ראו נקדימון בעמ' 75-69, 135-102).  בחינה זו צריכה להיעשות על רקע נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה – ובשים לב למשקלו של הפגם.  בשלב השלישי, יש לבחור את הסעד הראוי והמתאים ולבחון אם יש צורך לבטל את כתב האישום או שניתן לרפא את הפגמים שהתגלו באמצעי מתון ומידתי יותר.  אציין בהקשר זה כי לאחר עיגונה של הגנה מן הצדק בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, מורה סעיף 150 לחוק שתוצאת קבלת הטענה היא ביטול או תיקון כתב האישום – אך כפי שכבר נקבע, אין בכך כדי לקבוע שלא ניתן להעניק סעד מידתי יותר (ע"פ 482/20 מטר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 2 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (4.6.2020); עניין גוטסדינר, פסקה 44 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) נ' הנדל; ע"פ 1840/16 אדרי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות ח-ט (1.2.2017); עניין ג'אבר, פסקה 31; נקדימון, בעמ' 135-132).  אשר לטיבו של סעד במקרה של חוסר סבירות וחוסר מידתיות, מובן כי אין מקום לקבוע כלל נוקשה וברור, אך אציין כי על פני הדברים נראה שבמקרים מתאימים, לפגם במידתיות ההחלטה להגיש כתב אישום עשוי להימצא סעד מידתי יותר מביטולו (וראו להרחבה את דבריי להלן בדיון בעקרון השיוריות).

עקרון השיוריות בדין הפלילי

בנקודה זו כמעט הסתיים מסענו המשפטי בשאלות שהועמדו לפנינו בדיון נוסף זה.  הגם שעיקר טענות הצדדים לא יוחסו לסוגיה זו, והגם שכלל לא בטוח שנפסקה בה הלכה חדשה, אתייחס בקצרה לסוגיה נוספת שהועלתה על ידם והיא מקומו של עקרון השיוריות בדין הפלילי.  עקרון השיוריות הפלילית קובע כי את כוחו של המשפט הפלילי בהעמדה לדין יש להפעיל רק כמוצא אחרון, ובהעדר אמצעי אחר שמגשים באותה מידה את תכליותיו.  בהקשר זה ניתן להתייחס לשני מובנים של עקרון השיוריות: הראשון, נוגע לגבולות המשפט הפלילי ולעצם הכרעת המחוקק להפללתה של נורמה מסוימת; והשני, שהוא במוקד ענייננו, נוגע לאופן שבו נאכף הדין הפלילי – על ידי רשויות התביעה, במקרה פלוני – ולכך שהפעלת הדין הפלילי צריך להיעשות כ"מוצא אחרון" ובהעדר אמצעי שפגיעתו פחותה.  בנדור ודנציג-רוזנברג מכנים מובנים אלה כ"שיוריות מהותית" ו"שיוריות אכיפתית" בהתאמה (ראו להרחבה אצל אריאל בנדור והדר דנציג-רוזנברג "המעמד החוקתי של שיוריות  המשפט הפלילי" ספר אליהו מצא 373 (אהרן ברק, אילה פרוקצ'יה, שרון חנס ורענן גלעדי עורכים, 2015) (להלן: בנדור ודנציג-רוזנברג); יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך א 43-39 (מהדורה שלישית, 2014) (להלן: רבין וואקי, כרך א); כן ראו עניין מושיא, פסקאות 89-87 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז).  בפסק הדין נושא הדיון הנוסף הביעו השופטים נ' סולברג וא' שטיין הסתייגות מאימוצו של עקרון זה ככלל משפטי מחייב – בפרט בכל הנוגע לעריכת ביקורת שיפוטית על שיקול דעת התביעה בהקשר זה (ראו פסקה 72 לפסק דינו של השופט נ' סולברג; פסקאות 7-2 לפסק דינו של השופט א' שטיין).  לשיטתי, עקרון השיוריות – שכאמור מתעורר בתיק שלפנינו בעיקר בהקשר האכיפתי – הוא עקרון יסודי אשר קיים ממילא בדין הפלילי, ובא לידי ביטוי בחקיקה ובמסגרת השיקולים שעל תובע לשקול בהחלטתו להגיש כתב אישום.  זאת ועוד, נוכח קביעתי כי החלטת רשויות התביעה להגיש כתב אישום כפופה – ככל החלטה מינהלית אחרת – גם לדרישת המידתיות של המשפט המינהלי, הרי שעקרון השיוריות יבוא לידי ביטוי גם במסגרת זו.  אפרט טעמיי בקצרה.

43. המשפט הפלילי הוא כלי מרכזי בשמירה על הסדר החברתי: הוא משקף את צרכי החברה להגן על הערכים החיוניים לתפקודה, וההעמדה לדין נסבה על הפגיעה בערכים אלה ותגובת הנגד לה במישורי הגמול, ההרתעה, המניעה והשיקום (עניין פלונית, בעמ' 624-623; עניין בורוביץ, בעמ' 807). קידומן של מטרות אלו ושל חקר האמת במסגרת הליך פלילי עשוי להיות מלווה, מטבע הדברים, בפגיעה ניכרת בנאשם, ובכלל זאת בחירותו.  עקרון המידתיות משמיע לנו כי פגיעה זו בזכויות מצדיקה לבכר על פני הטלת אחריות פלילית, אמצעים אחרים, שעשויים לסייע במניעת תופעות חברתיות מזיקות, ושפגיעתם בזכויות הפרט פחותות (עניין שוורץ, פסקה 20; רבין וואקי, בעמ' 43-42; סגל וזמיר, בעמ' 74).  משכך, נקבע בפסק הדין בעניין שוורץ כי "ההצדקה בשימוש במשפט הפלילי תהיה רק אם לא קיים אמצעי אחר המגשים את המטרה או התוצאה המבוקשת או אמצעי אחר אינו אפקטיבי דיו לשם השגת המטרה או התוצאה המבוקשת" (עניין שוורץ, פסקה 20; כן ראו עניין מושיא, פסקה 88 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז).

עקרונות של מידתיות ושיוריות באים לידי ביטוי גם בחקיקה הפלילית (ראו בהקשר זה גם את האמור בפסק הדין נושא הדיון הנוסף, פסקאות 71-69 לפסק דינו של השופט נ' סולברג).  במסגרת זאת ניתן להצביע על המגמה להעברת הטיפול בהפרות הוראות חוק מסוימות – שלא בהכרח נלווה אליהן מטען אנטי-חברתי מובהק – מן ההליך הפלילי הקלאסי אל ההליך המינהלי (ראו עע"ם 430/20 המשרד להגנת הסביבה נ' קווים תחבורה ציבורית בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 11 וההפניות שם (16.3.2021); רע"פ 3515/12 מדינת ישראל נ' שבתאי, [פורסם בנבו] פסקאות 25-24 (10.9.2013); רבין וואקי, בעמ' 40-38)).  ביטוי נוסף לעקרונות אלו ניתן למצוא בהצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 61) (הסדר לסגירת תיק מותנית), התשס"ט-2008, ה"ח 416,שעניינה בסגירת תיק בהסדר (הצעת החוק הוליכה לתיקון מס' 66 לחוק סדר הדין הפלילי, סעיפים 67א-67יב לחוק זה).  כעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, "הסדר זה יעשיר את 'ארגז הכלים' העומד לרשות התביעה, ויאפשר התאמה טובה יותר בין חומרת העבירה ונסיבות ביצועה לבין חומרת התגובה החברתית המופעלת נגד העבריין.  [...] כיום, נאלץ לעתים תובע – במקרים מהסוג הנדון – להגיש כתב אישום או לסגור את התיק, אף ששתי חלופות אלה אינן הולמות, וזאת בהעדר אמצעי ביניים הולם.  במקרים כאלה נקיטת הליך פלילי היא לעתים אמצעי חמור מדי בנסיבות העניין [...].  ההסדר של סגירת תיק מותנית יעניק לתביעה במקרים אלה כלי מידתי והולם יותר, הן מבחינת האינטרס הציבורי והן מבחינת הפרט" (ההדגשה הוספה; שם, בעמ' 210; ראו והשוו גם לדברי ההסבר להצעת חוק העבירות המינהליות, התשמ"ה-1985, ה"ח 1708, בעמ' 61; דברי ההסבר להצעת חוק ייעול הליכי האכיפה ברשות ניירות ערך (תיקוני חקיקה) התש"ע-2010, ה"ח הממשלה 489, 440 (2010)).

44. עקרונות המידתיות והשיוריות משולבים גם בהליך קבלת ההחלטה על הגשת כתב אישום. עיון בהנחיית פרקליט המדינה שאוזכרה לעיל מגלה שעקרון המידתיות שזור לאורכה.  כך, בהתאם להנחיה, בקבלת ההחלטה מתי נסיבות העניין בכללותן מתאימות להעמדה לדין, על התביעה לעמוד בין היתר על השלכותיו הצפויות של ההליך הפלילי על הנאשם הספציפי; על האפשרות שיחזור ויבצע עבירות; ועל השפעת ההליך הפלילי על סיכויי שיקומו ועתידו.  בכך, עומדת התביעה על קיומו של יחס ראוי בין התועלת שבהעמדת הנאשם לדין לבין השפעות הבחירה בכלי זה עליו (בדומה למבחן המידתיות במובן הצר, עניין בן-עטייה, בעמ' 13).  זאת ועוד, במסגרת ההנחיה נקבע כי על התביעה להידרש במפורש לשאלה אם קיים אמצעי חלופי להעמדה לדין, לשון ההנחיה:

"במסגרת שיקוליו אם להימנע מהעמדה לדין [...] יבחן התובע אם קיים הליך משפטי חלופי אפשרי להליך הפלילי, שיש בו כדי לתת מענה הולם או מתאים יותר בנסיבות העניין.  בין היתר יבחן התובע את האפשרות לנקוט באחד מן ההליכים החלופיים הבאים: