ככל שהחלטת רשויות התביעה והאכיפה להעמיד אדם לדין נסמכת על תשתית עובדתית רעועה; וככל שניתן לקבוע כי לא נבחנה באופן מספק השאלה אם "נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין" (סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי) או אם "נסיבות העניין בכללותן מתאימות לאי-העמדה לדין" בכפוף לעריכת הסדר (סעיף 67א לחוק סדר הדין הפלילי) – כך יחמיר חוסר הסבירות בהחלטה להעמיד את אותו אדם לדין. במקרים חריגים, יגיע הדבר לכדי חוסר סבירות קיצוני אשר עשוי להצדיק את ביטול כתב האישום.
בכלל זה, רשימה לא ממצה של מצבים שבהם ההחלטה להעמיד אדם לדין עלולה ללקות בחוסר סבירות קיצוני המקים לזכותו הגנה מן הצדק, כוללת בין היתר, מקרים בהם הגורם שהחליט על העמדתו לדין של הנאשם היה מצוי בניגוד עניינים חריף; מקרים בהם אדם מבצע פעולה בלתי חוקית בהוראת הממשלה ובאישור היועץ המשפטי לממשלה לצורך הגנה על בטחון המדינה, ובסופו של יום עומד לדין (עניין יפת, בעמוד 370); מקרים בהם רשויות האכיפה מבקשות "להחיות" תקנות ישנות הקובעות עבירות ועונשים שלא נאכפו קודם לכן, תוך עקיפת הביקורת הפרלמנטרית הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (ראו רע"פ 8182/18 מושיא נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 16 לחוות דעתי (18.2.2020)); וכן מקרים בהם אדם עומד לדין בשל הפרת תנאי שחרורו, תוך החמרת תנאי השחרור, או מעצרו מאחורי סורג ובריח במקביל (עניין פלוני, פסקה 63).
במקרים כגון אלו, אשר חלקם נדונו בפסיקה, ספק בעיני אם ניתן יהיה לצמצם כנדרש את הפגיעה הנגרמת לנאשם כתוצאה מהעמדתו לדין, ללא בחינת סבירות החלטת רשויות התביעה בעניינו.
- אדגיש – אין באמור כדי להביא לידי כך שבית המשפט בהיותו דן בהליך פלילי יחליף את שיקול דעתן של הרשויות בשיקול דעתו. השימוש בדוקטרינת ההגנה מן הצדק לשם התערבות בשיקול דעת רשויות התביעה להעמיד אדם לדין ייעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, בהם ההחלטה עומדת בסתירה מהותית לעקרונות ההגינות והצדק. זאת בשים לב לשיקול הדעת הרחב בעניין המוקנה לרשויות התביעה, הנובע בין היתר מהעובדה כי רשויות התביעה הן שצריכות להקצות את משאביהן לאכיפת הדין הפלילי; להן ניסיון בביצוע הליכי חקירה ובבחינת השיקולים הרלוונטיים להעמדת אדם לדין; ובידיהן הנתונים הרלוונטיים להחלטה אם נסיבות מקרה שלפניהן מצדיקות את העמדתו לדין של החשוד.
על כן, במקרים בהם רשויות התביעה בחנו את נסיבות המקרה תוך ששקלו את האפשרות לנקוט בהליכים חלופיים להליך הפלילי – ולבסוף החליטו באופן מנומק להעמיד אדם לדין, לא בנקל ייקבע כי ההחלטה להעמידו לדין לוקה בחוסר סבירות המקים לזכותו הגנה מן הצדק.
- באשר לזהות הערכאה המתאימה לבחינת טענות אלו – אני סבור כי תפקידם הייחודי של בתי המשפט הדנים בהליך הפלילי תומך אף הוא במסקנה כי יש לאפשר במסגרת ההליך הפלילי עצמו, ביקורת שיפוטית על החלטות רשויות התביעה להעמיד אדם לדין.
שופטי הערכאות הדיוניות אינם נטע זר בהליך הפלילי, אלא חלק אינטגרלי ממנו והחלטות רשויות האכיפה והתביעה כפופות לביקורת שיפוטית החל משלב החקירה ועד לקביעת התוצאה המשפטית הראויה. לשופטים העוסקים באופן תדיר בתיקים פליליים ישנה התמחות בהליך הפלילי, כמו גם נקודת מבט ייחודית על ההליך, ועל התנהלות רשויות האכיפה והתביעה במגוון רחב של מקרים. זאת, באופן המאפשר השוואה בין התנהלות רשויות האכיפה והתביעה כלפי נאשמים שונים בהליכים שונים.