2649. לכן רשלנותו של ט.ח. לא עולה כדי רשלנות פלילית, והוא שונים מהנאשמים במאפיינים רלוונטיים, ומכאן שההחלטה שלא להעמידו לדין אינה מהווה אכיפה בררנית כלפי הנאשמים, ובוודאי לא כזו המצדיקה זיכוי או ביטול האישום בעניינם.
--- סוף עמוד 422 ---
סיכום בעניין טענת האכיפה הבררנית
2650. אשר על כן, לאחר בחינת כלל טענות הנאשמים לאכיפה בררנית, אני סבור שיש לדחותן ביחס למרבית הנאשמים, מכיוון שאין המדובר בעניינם באכיפה בררנית. אף אם במקרה זה או אחר ישנה מידה מסוימת של הפליה לרעה של מי מהנאשמים לעומת גורמים אחרים (ואינני סבור שכך) הרי שבהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה בעניין הגנה מן הצדק (ע״פ 4855/02 מדינת ישראל נ׳ בורוביץ׳ (31.05.2005); רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' יוסי יוסף ורדי (נבו, 31.10.2018)), לרבות בחינת עוצמת הפגיעה בנאשמים והעמדתה למול שיקולים נוגדים אחרים, אין המדובר בפגיעה מהותית בעקרונות של צדק או הגינות משפטית המצדיקה את זיכויים או את ביטול האישום בעניינם (בהתחשב גם בעובדה שלא נטען למניע פסול כזה או מצד המאשימה).
2651. רק בעניינו של נאשם 5 (ואילי גם בעניינה של נאשמת 3), אותו כאמור מצאתי לזכות לגופן של טענות הרשלנות מחמת הספק, סבורני כי עומדת לו טענת אכיפה בררנית (אשר, למעשה, אינה אלא הצגה של אותם הנימוקים לזיכויו גם מזווית אחרת), המצדיקה את זיכויי גם מטעמי הגנה מן הצדק.
--- סוף עמוד 423 ---
סיכום והכרעה
2652. לאור כלל האמור בהכרעת דין זו אני קובע כדלקמן:
2652.1. אני מרשיע את הנאשמים 1, 2 ו-4 בביצוע עבירת מעשי פזיזות ורשלנות באש ובחומר לקיח, לפי סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין, באשר אשמתם בביצוע עבירה זו הוכחה מעל לכל ספק סביר.
2652.2. אני מרשיע את הנאשמים 6 ו-7 בביצוע עבירת חבלה ברשלנות, לפי סעיף 341 לחוק העונשין, באשר אשמתם בביצוע עבירה זו הוכחה מעל לכל ספק סביר. אני מזכה את נאשמים 6 ו-7, מחמת הספק, מביצוע עבירת מעשי פזיזות ורשלנות באש ובחומר לקיח, לפי סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין.
2652.3. אני מזכה, מחמת הספק, את הנאשמים 3 ו-5 הן מביצוע עבירת מעשי פזיזות ורשלנות באש ובחומר לקיח, לפי סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין, והן מביצוע עבירת חבלה ברשלנות, לפי סעיף 341 לחוק העונשין.
2653. כל אחד מהנאשמים המורשעים נמצא אשם בביצוע עיקרי ומלא של עבירות הרשלנות כאמור, שכן כל נאשם מילא את יסודותיה העובדתיים של העבירה בה הורשע ואת היסוד הנפשי הנדרש בחוק. כל אחד מהנאשמים המורשעים אחראי, בהתרשלותו הוא, במעשיו ובמחדליו, ליצירת התנאים ההכרחיים לרשלנותם של הנאשמים האחרים, אשר לא הייתה דבר שלא ניתן לצפותו. פעולתו של כל נאשם מורשע היוותה חוליה הכרחית בשרשרת האירועים שהובילה לתאונה, והכשירה את הקרקע לרשלנותם של הנאשמים האחרים, כאשר פעולתו מצטברת לפעולותיהם של שאר הנאשמים ומביאה לתוצאת התאונה. אין הכרח שמעשהו של נאשם יהיה הגורם הבלעדי, הישיר או המיידי לחבלה. רשלנות מאוחרת או מקבילה של אדם אחר איננה מנתקת, כשלעצמה, את הקשר הסיבתי, כאשר ניתן לצפותה. די בכך שמעשיו או מחדליו של הנאשם תרמו תרומה של ממש לתוצאה האסורה, ושבלעדיהם לא הייתה התוצאה מתרחשת.