18. חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול: סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן – "חוק החוזים").
הנתבעים הציעו את מכירת דירתם באמצעות משרד התיווך.
זו עדיין אינה "הצעה" במובן סעיף 2 לחוק החוזים, אלא הזמנה להציע הצעות (על ההבחנה בין הזמנה להצעה, ראו גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים, מהדורה רביעית (להלן – "שלו וצמח"), עמ' 203 ואילך).
ההצעה במובן סעיף 2 לחוק החוזים באה בדמות מכתבו הראשון של עו"ד הלוי מיום 14.2.2019, במסגרתה הוצע לנתבעים לרכוש את הדירה במחיר של 3,800,000 ₪, יחד עם הריהוט שבתוכה, מחצית הסכום תשולם ביום החתימה על החוזה ומחציתו, תוך 60 יום, ובכפוף לקבלת משכנתא על המחצית.
הצעה זו נדחתה על ידי הנתבעים בשל מחיר נמוך.
ההצעה הבאה של התובעים, באמצעות עו"ד הלוי, הוצעה במכתבו מיום 19.2.2019.
הפעם הוצע מחיר של 4,050,000 ₪, ללא ציון הריהוט, ובתנאי תשלום הדומים להצעה הראשונה: מחצית הסכום ביום החתימה על ההסכם "והיתר תוך 60 יום, כנגד קבלת המפתח ובכפוף לקבלת הלוואת משכנתא".
הצעה זו נענתה בהסכמה מאותו יום, כשהמילה הסכמה ("ACCORD") מובלטת, תוך חזרה על הסכום שבהצעה, 4,050,000 ₪, והערה כי המחיר אינו כולל את הריהוט.
בכך התבצע קיבול, בהתאם לסעיף 5 לחוק החוזים, לפיו:
"הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע והמעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה".
אעיר, כי תשובת הנתבע הסתיימה במילים בצרפתית: " BONNE RE'CEPTION" שתורגמה על ידי עו"ד הלוי למילים: "קבלה טובה", וב"כ הנתבעים לא השיג על תרגום זה, אך מסקנתי כי בתשובה זו התקיים יסוד הקיבול לא נשענת על המילים הללו דווקא, אלא על תוכן התשובה.
19. הנתבע כתב בתצהירו (בסעיף 5):
" לפי מה שהסביר לי ב"כ, התובעים טוענים שבשלב בו שלחתי את הודעת הווצאפ לפיה אנחנו מסכימים למחיר – כבר נכרת חוזה מחייב לפיו נמכרה הדירה, אני מכחיש בתוקף טענה זו. מבחינתנו ללא כל ספק לא היתה גמירות דעת, כלומר לא ראיתי את העסקה כגמורה, לא ראיתי את עצמי מחוייב למשהו או למישהו. כל מה שאמרתי היה: אפשר להתקדם במו"מ על בסיס המחיר הנ"ל ונראה איך יתקדמו הדברים, בכפוף למציאת דירה חליפית כאמור. לעסקה היו מספר תנאים והמחיר היה אחד מהם אך לא היחיד".
אולם, כפי שנכתב בספרם של שלו וצמח (עמ' 163), "הוראות פרק א בחוק החוזים, הדנים ביצירת חוזה, מושתתות על המבחן האובייקטיבי. הן מקנות תוקף לכוונות הצדדים ולרצונותיהם, אולם רק כפי ביטויים החיצוני. מבחן גמירת הדעת הוא אפוא מבחן אובייקטיבי-חיצוני של ההצהרה ולא מבחן סובייקטיבי-פנימי של הכוונה" (וראו הפסיקה המובאת בה"ש 27 שם. לטעמים שביסוד גישה זו, ראו: שם, עמ' 161-163).
כך גם נקבע בפסיקה: "המבחן לגמירות דעתם של הצדדים הינו מבחן אובייקטיבי הנלמד מאמות מידה חיצוניות, וכולל את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ואמירותיהם לפני ואחרי כתיבת המסמך וכן את תוכן המסמך עצמו" (ע"א 7193/08 עדני נ' דוד (18.7.20, פסקה 9 לחוות דעתו של כב' השופט פוגלמן [פורסם בנבו])).
הביטוי החיצוני בענייננו היה חד משמעי: הסכמת הנתבעים למכור את דירתם לתובעים המיוצגים על ידי עו"ד הלוי במחיר שהוצע על ידו. הסכמה זו אף קיבלה חיזוק בהדגשת המילה "מוסכם" ("ACCORD") (עו"ד טולוב אישרה בעדותה, עמ' 41, כי זו משמעותה של מילה זו) ויתכן גם בסיומת "קבלה טובה" ("BONNE RE'CEPTION").
כפי שיפורט בהמשך, גם התנהגות הנתבעים, באמצעות באת כוחם עו"ד טולוב, במשא ומתן שהתנהל לאחר הקיבול, לשם ניסוח חוזה מסודר, לימדה על כך שהנתבעים הסכימו למכירת הדירה בתנאי ההצעה שהוגשה להם, כלומר על גמירת דעתם.