טענות מקדמיות מטעם העירייה
93. בכתב הגנתה ובסיכומיה טענה העירייה מספר טענות מקדמיות, שלטעמה ראוי בגין כל אחת מהן לסלק התובענה על הסף.
94. הצגנו טענות מקדמיות אלה בסעיף 70 לעיל. לא אתייחס כעת לכל הטענות המקדמיות בהתייחס לכל העילות, אלא בעת הדיון בכל עילה ועילה אתייחס גם לטענה מקדימה רלוונטית לגביה, אדון בה ואכריע לגביה.
יחד עם זאת אציין כבר כעת כי בכל הנוגע לעילות 3-5, שנוצרו לאחר הגשת התביעה הכספית, לא רלוונטית טענת מעשה בית דין שטענה העירייה כטענה מקדמית, כמצויין בסיכומי התשובה של התובעים.
95. אתייחס בשלב זה רק לטענה מקדימה אחת שהעלתה העירייה, והיא כי עסקינן בתביעת השתקה, שהוגשה נגד הנתבעים תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, במטרה להרתיע את הנתבעים מפני השמעת ביקורת כלפי מי מהתובעים.
ככזאת, כך טוענת הנתבעת, ראוי להורות כי התובענה תסולק על הסף.
(אציין כי גם גנדלמן בסיכומיו טען, כי התובענה הוגשה כשהיא חסרת עילה במטרה להפעיל עליו ועל העירייה לחץ פסול – עמ' 1 לסיכומים)
אקדים ואומר לאחר שקילת הדברים, כי לא שוכנעתי כי עסקינן בתביעת השתקה, כמובנה בפסיקה.
96. המושג "תביעת השתקה" (SLAPP) אינו מוכר בחוק הישראלי. יחד עם זאת בתי המשפט כבר התייחסו לשאלת אפשרות פיתוח דוקטרינה זאת במשפט הישראל במקרה מתאים ובלבד שיכלול את המרכיבים או המאפיינים הבאים:
א. תביעה שעצם הגשתה עלול להוות אקט מצנן כלפי הנתבע או אחרים להשתתף בדיון ציבורי;
ב. פערי כוחות בין הצדדים;
ג. סכום תביעה מופרך וחסר אחיזה בדין;
ד. טענות סרק עובדתיות ומשפטיות.
כאשר מוכח כבר בראשיתו של הליך משפטי כי כל המרכיבים הנ"ל מתמלאים, נוכל לקבוע כי עסקינן בתביעת השתקה. היינו מדובר בתביעה אסטרטגית שלא עומדת מאחוריה זכות בת תביעה. במקרה כזה יש אפשרות לשקול סילוק התובענה על הסף מהטעם הזה בלבד.
ראו לענין זה:
רע"א 1688/18 סרנה נ' נתניהו פיסקה 7 [פורסם בנבו] (15.4.2018);
ע"א (מח'-ת"א) 15267-09-17 סרנה נ' נתניהו [פורסם בנבו] (12.11.2017);
ת"א (פ"ת) 12217-12-16 בוגבו ישראל בע"מ נ' שמס [פורסם בנבו] (8.5.18).
בנדון ראוי גם להפנות לדבריו של השופט עמית בענין דניאל כדלקמן:
"שאלות מדיניות: שימוש בתביעות לשון הרע לצורך הרתעה או הפחדה – שיקול מדיניות נוסף שעלינו לשוות לנגד עינינו... נוגע לחשש שהגשת תביעת לשון הרע תשמש, לעתים, לא רק ככלי לגיטימי להגנה על שמו הטוב של אדם, אלא כאמצעי להרתעה לא לגיטימית מפני השמעת ביקורת או מפני חשיפת האמת. חשש זה גובר כאשר מי שמגיש את התביעה הוא בעל נגישות קלה יחסית לשירותים משפטיים, בעוד שבעבור מי שהתביעה מוגשת נגדו כרוך ניהול ההתדיינות בקושי, באופן שעשוי להרתיע מפני עמידה על זכויות לגיטימיות.... כחלק מהדיון בעקרונות החלים על תביעות לשון הרע המוגשות נגד מי שטוען כי הוא קורבן עבירה צריך להביא גם אפשרות זו בחשבון ולא להקל בה ראש. חשוב שבית המשפט ייתן את דעתו, בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו, לשאלה האם תביעת לשון הרע שבפניו היא תביעה שמטרתה היא אך הגנה על השם הטוב או גם אמצעי להרתעה ולהפחדה מצדו של מי שיש לו נגישות עדיפה למשאבי משפט. יש מדינות שבהן החשש מפני השימוש לרעה בתביעות לשון הרע הוביל אף לחקיקה ספציפית המאפשרת נקיטת הליכים מיוחדים של מחיקה על הסף או סנקציות אחרות – כך נעשה ביותר ממחצית מדינות ארצות הברית וגם בחלק מן הפרובינציות של קנדה. אכן, השימוש בכלי זה ידוע במיוחד בכל הנוגע להרתעת אנשים מפני מתיחת ביקורת על אנשי ציבור או תאגידים עסקיים (ראו: תמר גדרון "מפת תיירות הדיבה העולמית ודיני לשון הרע בישראל" המשפט טו 385, 445 (2010); שחר טל "אימת הדיבה: מפת התמריצים להגשת תביעות SLAPP בישראל" משפטים מה 515 (2015))..." (ציטוט מסעיף 7 לפסק הדין).
97. כאמור לא שוכנעתי כי התובענה דנן היא בגדר תביעת השתקה שכן חסרים בה מרכיבים נדרשים או מאפינים קלאסיים כדלקמן:
א. עסקינן בתביעה נגד ראש עירייה ורשות מקומית כך שלא מתקיים המרכיב של פערי כוחות בין הצדדים;
ב. לא שוכנעתי כי עסקינן בעילות תביעה חסרות בסיס, המבוססות על טענות סרק עובדתיות ומשפטיות, אלא על טענות הראויות להתברר, הגם אם יסתבר בסופו של יום, כי דינן, כולן או חלקן, דחיה.
98. אמנם דעתי אינה נוחה מסכום התובענה המוגזם, כפי שנראה להלן (10,000,000 ₪, לאחר "הנחה" לסכום אליו הגיע המומחה מטעם התובעים רואה חשבון מנירב, שהעריך את נזקי התובעים על סך של 17,000,000 ₪); אך בנתון זה כשלעצמו אין בכדי לראות בתובענה הנדונה תביעת השתקה.
99. לכן אני דוחה את הטענה המקדמית של העירייה, כי עסקינן בתביעת השתקה.