התביעה העיקרית
דיון והכרעה
עילות התביעה – לפי פקודת הנזיקין או חוק לשון הרע?
84. נקודה ראשונה עליה נעמוד היא – מהי/ן עילה/ות התביעה בנוגע לכל אחת מחמש עילות התביעה שפורטו בכתב התביעה, ושתומצתו לעיל.
הבהרה זאת מתבקשת, שכן נקודה זאת, כך לטעמי, לא הובהרה דיה על ידי התובעים בכתב התביעה ובסיכומיהם בהתייחס לכל עילה ועילה באופן פרטני.
85. נזכיר כי התובעים הגדירו את תביעתם בכתב התביעה כ-"נזיקית, כספית, לשון הרע", אך הנתבעים ראו בתביעה על חמש עילותיה כתביעת לשון הרע בלבד. היינו תביעה שעילתה עוולת לשון הרע מכוחו של חוק לשון הרע.
הגדילה העירייה בסיכומיה וטענה, כי נסיונם של התובעים לבסס תביעתם גם על עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין דינה דחיה. בנדון ציינה העירייה כי שאלת היחס בין עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין כעוולת מסגרת לבין עוולת לשון הרע כעוולה פרטיקולרית על פי חוק לשון הרע נדונה בפסיקה לא פעם. שם נקבע כי לא ניתן לתבוע פרסום לשון הרע לפי עוולת המסגרת (רשלנות), באופן המביא לעקיפת ההגנות הספציפיות הקבועות בחוק לשון הרע (סעיף 132 לסיכומי העירייה).
86. לכן נבחן להלן עילה עילה ונרד לשורשיה מבחינת עילת התביעה.
87. עילה ראשונה – סעיף 13(א) לעיל (אמירות מכפישות וחוברת השמצות המיוחסות לגנדלמן).
סבורני כי אין מחלוקת כי עילה זאת נטענה נגד גנדלמן בלבד, ועילתה לשון הרע מכוחו של חוק לשון הרע. כך גם הבין גנדלמן את עילת התביעה נגדו (סעיף 2 לסיכומיו). כך גם עולה מכתב התביעה בהתייחס לעילה הראשונה (סעיף 14 לכתב התביעה, המייחס לגנדלמן הוצאת שם רע).
88. עילה שניה – סעיף 13(ב) לעיל (הוצאת עבודות מהתובעת, לאחר שנמסרו לה).
סבורני כי עילתה של ה"עילה השנייה" אינה לשון הרע, אלא נזיקית מכוחה של עוולת הרשלנות. הרי הוצאת עבודה מהתובעת, שלטענתה כבר נמסרו לה, אינה נוגעת, כך לטעמי, בהוצאת שם רע לתובעים כמשמעותו בחוק לשון הרע.
נפנה בנדון לסעיף 147 לכתב התביעה שם טענו התובעים, אמנם בהתייחס לכלל העילות, אך לטעמי ניתן להתאים טענה זאת לעילה השניה כי העירייה, באמצעות בעלי התפקיד בה, עוולו כלפי התובעים בעוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין. זאת כאשר הפרו את חובת הזהירות כלפי התובעים וגרמו להם נזק כלכלי ותדמיתי קשה, תוך שמתקיים קשר סיבתי – עובדתי ומשפטי – בין התנהגותם ו/או מחדליהם לבין הנזק האמור, וכאשר מכלול הנזקים שגרמו לתובעים היה בגדר הצפיות הסבירה של העירייה, באמצעות עובדיה.
כן הוסיפו התובעים לטעון בסעיף 149 לכתב התביעה, שהתנהגותם של בעלי התפקידים בעירייה, מהווה מצג שווא רשלני ו/או היגד רשלני, כמשמעותם בפסיקה. זאת כיוון שמסרו אינפורמציה בלתי נכונה לאחר, במסגרת תפקידם הסטטוטורי. זאת כאשר ידעו ו/או היה עליהם לדעת שבדעת מקבלי האינפורמציה לסמוך על דבריהם ולפעול לפיהם.
אם כן יש לומר – העילה השניה היא נזיקית מכוחה של פקודת הנזיקין, ואין עילתה לשון הרע.
במצב כזה, בו כתב התביעה מכיל עילות לפי חוק לשון הרע אך גם עילות מכוחה של פקודת הנזיקין, ללא חפיפה או מלאה ביניהם, אין מניעה לעשות כן.
בלשונו של כב' השופט זילברטל ב-רע"א 6270/14 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' חזן, פסקה 7, [פורסם בנבו] (24.11.2014) – (להלן: "ענין משרד הבריאות"):
"...משכך נקבע, כי אין 'זהות אלמנטים' או 'חפיפה מלאה' בין העוולה הפרטיקולארית לבין עוולות המסגרת, וכי למעשה מדובר בתביעה בגין רשלנות והפרת חוזה, אשר רק לאחד ממרכיביה יש עיגון נוסף גם בדיני איסור לשון הרע. לכן, ההגנה המופיעה בסעיף 13 לחוק לשון הרע אינה יכולה לחסום את שאר רכיבי התביעה שאינם מבוססים על עצם הפרסום, וכי יש לבחון ולדון ברכיבים אלה...".
אוסיף גם, שהעילה השניה יכולה גם להיות חוזית כפי שציין צד ג' בסיכומיו (ראו סעיף 81(יד)(2) לעיל). היינו הוצאת עבודות שנמסרו לה מכח הסכם המסגרת שלא כדין, כך לטעמה (ונקודה זאת נבחן להלן). אמנם העילה החוזית לא נטענה במפורש בכתב התביעה (בו נטען לעוולת לשון הרע ועוולות נזיקיות, בעיקר רשלנות, מכח פקודת הנזיקין), אך התבוננות בתצהיריהם של רמי ויוסי חסון (ת/12 ו-ת13) מלמדת כי טענו בהם שהעבודות נשוא העילה השניה ניתנו להם מכח הסכם המסגרת והוצאו מהם שלא כדין. היינו בניגוד להסכם זה. העירייה בסיכומיה גם מתייחס לפן ההסכמי באי מסירת העבודות לתובעת בכך שהסכם המסגרת כבר פג, ולא היתה מחויבות למסור דווקא לתובעת את העבודות נשוא העילה השניה (נתייחס לכך בהרחבה להלן).
במצב דברים זה, וכשהתובעת גם הגדירה תביעתה כתביעה כספית, הרי ככל שתוכח עילה חוזית כשהנתונים המרכיבים עילה זאת יוכחו, ניתן להתבסס עליה לצורך פסיקת פיצוי.
בהקשר זה נקבע כי טענה משפטית שלא נזכרה באופן מפורש בכתב התביעה, אך היא נובעת מן העובדות הפרושות לפני בית המשפט והצד שכנגד – ניתן להידרש אליה.
ראו לענין זה:
ע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ נ' לויטין, פ"ד נו(3) 617 (1992);
ע"א 1184/04 קרויזר נ' שוורץ, פיסקה 19 [פורסם בנבו] (15.04.2007);
ע"א 2167-16 Sanofi נ' אוניפארם בע"מ, פיסקה 68 [פורסם בנבו] (12.7.2021);
יששכר רוזן-צבי, ההליך האזרחי, 401-400 (2015);
חמי בן נון וטל חבקין, הערעור האזרחי 328 (מהדורה שלישית, 2012);
אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 145 (מהדורה שתיים עשרה, 2015).
89. עילה שלישית – סעיף 13(ג) לעיל (החלטת ועדת השלושה).
סבורני כי גם עילה זאת נוגעת לתחום עוולת הרשלנות אך לא לעילת לשון הרע מכוח חוק לשון הרע. הדברים שציינו בסעיף 88 לעיל בנוגע לעילה השניה, רלוונטיים גם לעילה השלישית.
90. עילות רביעית וחמישית – סעיפים 13(ד)+(ה) לעיל (התלונות למשטרה ופרסומן).
סבורני כי עסקינן בעילות לפי חוק לשון הרע, שכן טענת התובעים היא, כי בנסיבות הענין הגשת התלונות, וודאי שפרסומן על ידי העירייה (בהוראת או ביוזמת גנדלמן) היוו לשון הרע כלפי התובעים.
איני סבור כי עסקינן בעילה נזיקית מכח עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין, למרות שטענת התובעים בדבר התרשלות בעלי התפקיד בהגשת התלונות או פרסומיהן נועדה או עשויה לשלול הגנות לנתבעים העומדות לזכותם מכוח חוק לשון הרע. אם לא תאמר כן נמצאנו ב"חפיפה מלאה" או "זהות אלמנטים" בין העילות, ואז יש להעדיף את העוולה הפרטיקולרית (לשון הרע) על ההגנות העומדות לזכות הנתבעים מכוחו של חוק לשון הרע.
לענין זה ראו:
ענין משרד הבריאות;
ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פד"י לט(1) 113;
ע"א 558/84 מזל כרמלי נ' מדינת ישראל, פד"י מא(3), 757;
בג"ץ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל, פד"י מז(5) 652, 658-659.
91. סבורני כי חלוקת העילות בדרך לעיל, מעבר להיותה נכונה לטעמי, גם תעשה סדר בדברים, תוביל להכרעה ברורה בתובענה האמורה, ותמנע כפל פיצוי בגין נזק יחיד [ראו בנדון דבריו של כב' השופט עמית בע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל (להלן: "ענין דניאל"), פסקה 66 [פורסם בנבו] (14.3.2016)].
בכל מקרה אציין, כי בעילות שייחסתי אותן לעיל לחוק לשון הרע (העילות הראשונה, הרביעית והחמישית), נבחן את טענות ההגנה של הנתבעים העומדות לזכותם מכוחו של חוק זה. ככל שתעמוד להן הגנה כאמור, ממילא תישלל עוולת הרשלנות מכוחה של פקודת הנזיקין הנובעת מאותן עילות (ככל שגם לכך כיוונו התובעים, בניגוד לקביעתי לעיל בדבר הפרדת העילות כאמור). זאת כיוון שפרסום המוגן לפי חוק לשון הרע כלגיטימי לעניין לשון הרע אינו יכול להיות מעשה זדון או רשלנות, מכוחה של פקודת הנזיקין (ע"א 357/76 רסקין נגד המשביר לצרכן אגודה שיתופית בע"מ ואח', פ"ד לג(2)222, 223).
92. אציין כי העירייה לקחה בחשבון שאייחס חלק מעילות התביעה לעוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין, לכן ציינה בסיכומיה (סעיף 133), כי גם עוולה זאת לא הוכחה על ידי התובעים בנסיבות המקרה דנן.