שאלה ד' - האם קיימת לענין הגשת התלונה הגנה בחוק לשון הרע?
306. במצב דברים זה, כמסקנתי בשאלה ג' לעיל, האם עומדת לעירייה הגנה לפי חוק לשון הרע בהתייחס לעצם הגשת התלונה?
307. העירייה עונה על שאלה זאת בחיוב, כעולה מטענותיה לעיל, וכך גם בסיכומיה, תוך הפניית אצבע לסעיף 15(8) לחוק לשון הרע, שלשונו כדלקמן:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".
במקרה דנן הקטע הרלוונטי הוא הגשת תלונה "לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה", קרי – הגשת תלונה למשטרה.
308. על ההגנה האמורה ציין שנהר בספרו (עמ' 302-303), תוך סיכום הפסיקה הרלוונטית, כדלקמן:
א. ההצדקה להגנה זאת נעוצה באינטרס הציבורי החשוב בכך שהרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים עליהן הן מופקדות;
ב. מידע כזה עלול להיות שגוי ולגרום לנפגע נזק רב, אולם החוק מניח כי הרשות החוקרת תבדוק את המידע לפני שתנקוט צעדים על פיו. היינו – הרשות החוקרת משמשת ליצירת מעין נתק בקשר הסיבתי שבין הגשת התלונה לבין הנזק שהיא עלולה לגרום;
ג. הגשת תלונה למשטרה היא מקרה מובהק של הגשת תלונה לרשות מוסמכת במקרים של חשדות לביצוע עבירות פליליות;
ד. הגשת תלונה למשטרה עדיפה על אדישות לאי סדרים, השתקת עניינים או טיפול פנימי בהם;
ה. הגנת סעיף 15(8) לחוק לשון הרע מותנית בכך שהתלונה הוגשה בתום לב;
ו. לתום הלב הנדרש במסגרת סעיף 15(8) הנ"ל יש מאפיינים ייחודיים, הנובעים מהצורך לאזן בין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע מהציבור על עבירות ומעשים פסולים, לבין האינטרס בשמירה על שמו הטוב של אדם.
ז. כוונה לפגוע בנפגע וזדון מצידו של המתלונן (המפרסם) ישללו בדרך כלל את קיומו של מרכיב תום הלב הנדרש בסעיף 15(8). יחד עם זאת נקבע בפסיקה, כי כוונה לפגוע בנפגע לא תשלול כשלעצמה את ההגנה החלה על הגשת תלונה במשטרה, וזאת כשהמתלונן האמין באמיתות הפרסום.
ח. האמונה הכנה באמיתות הפרסום מהווה תנאי חשוב והכרחי לתחולת הגנת סעיף 15(8) לחוק. יחד עם זאת אין לדרוש מאדם לנקוט אמצעים לפני הגשת תלונה כדי לבדוק את אמיתותה.
309. בע"א 7699/11 אברהם פלקסר נ' חנינא ברנדס [פורסם בנבו] (25.12.2013) – (להלן: "ענין פלקסר") ציין בית המשפט כי:
"על-פי אמות מידה אלו (שסוכמו בסעיף 308 לעיל – ח"ש), יש לבחון האם חשדו של המשיב במערער היה סביר. כאמור, בחינת שאלה זו אינה צריכה להיות מושפעת מהעובדה שבסופו של יום תיק החקירה כנגד המערער נסגר ותלונת המשיב לא הבשילה כדי הגשת כתב אישום כנגדו" (פסקה 11).
בענין דניאל, פסקה 69, ציין כב' השופט עמית, כי הגישה הפרשנית הנכונה לעניין הגשת התלונה, צריכה לבטא איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד.
310. סבורני כי המפורט בדיון ומסקנתנו בשאלה ג' לעיל, מלמד כי הגנת סעיף 15(8) לחוק לשון הרע עומדת לעירייה בכל הקשור לעצם הגשת התלונה:
א. לא היתה כוונת זדון בהגשת התלונה, ואף לא התרשלות;
ב. לכאורה במצב הדברים שעמד בפני גנדלמן וזגדון בעת כניסתם לתפקידם (סוף שנת 2013 תחילת שנת 2014), אותו ניסיתי לסכם בסעיף 296 לעיל, שוכנעתי כי היתה סבירות בהגשת התלונה בעיתוי שהוגשה (וגם עמדנו על העיתוי בהגשת התלונה לעיל). שוכנעתי כי גנדלמן וזגדון ראו בהגשת התלונה כממלאת אחר האינטרס הציבורי כי דברים ייבדקו לעומקם;
נדגיש שוב את שצויין בפסיקה, ועליו עמדתי בסעיף 308(ד) לעיל, כי הגשת תלונה למשטרה עדיפה על אדישות לאי סדרים, השתקת עניינים או טיפול פנימי בהם;
ג. התלונה הוגשה בתום לב, תוך העדפת האינטרס הציבורי (שכספי ציבור לא יילקחו שלא כדין מקופת העירייה בהסתמך על חשבונות מנופחים, כפי שהיה החשד אז);
ד. מגישי התלונה, זגדון וגנדלמן, האמינו באמיתותה והחשד היה סביר, שהרי התבססו בנדון על ממצאיו של בודק חיצוני (בר זיו), וזאת מעבר ליתר ממצאיהם כמפורט לעיל, לרבות המלצתו של עו"ד לדרר להגיש תלונה כאמור;
ה. העובדה כי תיק התלונה נסגר במשטרה בחודש 12/2014 מחוסר אשמה, אין בה בכדי לגרוע מתום ליבם של גנדלמן וזגדון בעת הגשת התלונה (ראו ענין פלקסר לעיל).
311. משאלה הנתונים והמסקנות, ממילא לא מתקיימים במקרה דנן נתונים שיהא בהם בכדי להקים את חזקת שלילת תום ליבם של גנדלמן וזגדון בהגשת התלונה, מכוח הוראת סעיף 16(ב) לחוק לשון הרע (בו ניסו התובעים להיעזר בכדי לשלול את תום הלב גנדלמן וזגדון בהגשת התלונה), הקובע כדלקמן:
16(ב). חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3)הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.
אין טעם לחזור על הדברים והנתונים עליהם עמדנו לעיל לענין העדר הזדון ותום הלב של גנדלמן וזגדון בהגשת התלונה במועד בו הוגשה, הבדיקות והממצאים שעשו טרם הגשת התלונה (לרבות התייעצות עם בודק חיצוני ועו"ד לדרר) ואמונתם באמיתותה בעת הגשתה.
312. סיכום ביניים החלק הראשון בעילה הרביעית – עצם הגשת התלונה
את החלק הראשון בעילה הרביעית ניתן לסכם כך:
א. גנדלמן וזגדון – הם שהחליטו על הגשת התלונה, שהוגשה ביום 31.3.2014;
ב. התלונה עוסקת בחשד לקבלת דבר במרמה, נוכח חשבונות התובעת כפי שהגישה לעירייה בגין עבודותיה, בסכום של כ-21 מליון ₪, והחשד כי החשבונות מנופחים (בעיקר עקב אי התאמה בין כמויות שבחשבונות לבין סכומי ההזמנות).
ג. התלונה הוגשה בתום לב וממניעים סבירים, ללא כוונת זדון או התרשלות;
ד. על עצם הגשת התלונה עומדת לתובעת הגנת סעיף 15(8) לחוק לשון הרע.
[כאן אעיר, כי לטעמי עומדת לעירייה גם הגנת סעיף 15(3) לחוק, כפי שציינתי בהערת אגב בסעיף 367 להלן, ואפנה לשם; ראו בנדון גם ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי , פד"י ל(1) 389, 391) – (להלן" "ענין שטרית")].