353. חלק שישי של הפרסום:
"צביקה גנדלמן, ראש עיריית חדרה: 'נבחרתי כדי להגן על הקופה הציבורית וככל שאנחנו מעמיקים בתביעה שהגיש הקבלן חסון, נחשפת לעינינו תמונת מצב מדאיגה לפיה הקופה הציבורית היתה להפקר. הפערים בין דרישות התשלום לבין העבודות בפועל מעלים חשד לקבלת דבר במרמה וחייבו אותנו לנהוג כגוף ציבורי שומר חוק ולהגיש תלונה למשטרה. לא ברור לי כיצד אושרו הסכומים שכבר שולמו בעבר ולא נהסס לדרוש אותם בחזרה במידה ויתגלו חריגות או הפרות חוק כלשהן'".
עסקינן למעשה בהבעת דעה של גנדלמן מהנתונים אליהם נחשף והיה מודע ביום הפרסום, שהוא גם יום הגשת התלונה (31.3.2014). שוכנעתי כאמור כי גנדלמן האמין בנתונים אלה והגיש את התלונה בתום לב, וגם הגדירם בציטוט הנ"ל כ"חשד" בלבד.
בשנהר (עמ' 219) צוין כי נתבע בתביעת לשון הרע רשאי להסתמך על הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 לחוק, גם כאשר הפרסום מנוסח בדרך של הבעת דעה, ובלבד שהבעת הדעה תהיה מושתתת על עניינים עובדתיים הניתנים לאימות.
במקרה דנן – התשתית העובדתית להקמת החשד של העירייה, לרבות של גנדלמן, היתה סבירה, נכון למועד הגשת התלונה והפרסום הנדון, ועסקנו בכך עת דנו בהצדקת הגשת התלונה לעיל.
לכן חלק זה של הפרסום שיקף המציאות כהבעת דעה.
354. אם נסכם את הדברים נאמר, כי פרסום הודעת הדוברות לא שיקפה המציאות בחלקים הרביעי והחמישי של הפרסום, שהינם מהותיים ומשפיעים על הבנת הקורא הסביר את הפרסום כולו, והמבחן כאמור הוא אובייקטיבי (עמדנו על כך בסעיף 345(ג) לעיל). ודוק – הפרסום בקטעים הנ"ל לא שיקף המציאות אפילו בבחינת "האמת לשעתה", ואין עסקינן באי אמיתות של פרטי לוואי, כמפורט לעיל.
355. אם כך הם פני הדברים בבחינת "האמת לשעתה", כל שכן בחינת האמת בדיעבד מלמדת כי אין שיקוף המציאות בכל חלקי הודעת הדוברות (הפרסום דנן).
נזכיר שבהתאם לפסיקה, הגנת סעיף 14 לחוק אינה מתקיימת אם מסתבר בדיעבד כי העובדות שפורסמו בה אינן משקפות המציאות שנודעה מאוחר יותר (ראו סעיף 346 לעיל);
כיום לאחר פסק הדין בתביעה הכספית נמצאנו למדים כי העובדות נשוא חשדות העירייה (שהובילו להגשת התלונה) לענין חריגות קיצונית בבקשות התשלום ו/או בכמויות החומר (טיח וברזל כדוגמת גן אלכסנדר) ועוד נקודות כפי שפירטתי לעיל (חלקים רביעי וחמישי לפרסום) לא שיקפו המציאות לאמיתה. למעשה התברר כי היתה הגדלת כמויות לגיטימית נוכח חסר בכמויות בהזמנות המקוריות שנערכו על ידי מחלקת הנדסה של העירייה, או גורם אחר מטעם העירייה, ואף בוצעו הגדלות תב"רים שלא הספיקו, הכל כמפורט בפסק הדין בתביעה הכספית;
356. לאור כל זאת יש לומר, כי היסוד הראשון של הגנת סעיף 14 לחוק בדבר אמיתות הפרסום, לא מתקיים לגבי פרסום זה (נספח 55 לת/12).
משזו מסקנתנו מתייתר הצורך לבחון את התקיימותו של היסוד השני של סעיף 14 לחוק (ראו סעיף 345(א)(2) לעיל), שכן (כפי שציינו בסעיף 345(ב) לעיל) שני יסודות ההגנה האמורים הם מצטברים, ובהתקיים האחד בלעדי רעהו לא יהא בכך להועיל לנתבע.
357. בהינתן כל אלה אני קובע, כי הגנת סעיף 14 לחוק, טענת ההגנה העיקרית של העירייה בהקשר לפרסום התלונה (נספח 55 לת/12) אינה מתקיימת.