שאלה ז' - האם לעירייה עומדת הגנת תום הלב שבסעיפים 15(2) ו/או 15(3) ו/או 15(4) לחוק?
358. טענה גם העירייה להגנות תום הלב הקבועות בסעיפים 15(2) ו/או 15(3) ו/או 15(4) לחוק, הקובעות כדלקמן:
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1) ...
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(5) ...".
359. סעיף 15 לחוק מתנה את הגנות סעיף 15 רק אם הנתבע עשה את הפרסום ב"תום לב". החוק אינו מגדיר את מהותו של "תום הלב" הנדרש. התייחסות לתום הלב ניתן למצוא בסעיפים 16-17 לחוק (שנהר, 255);
360. לענייננו קובע סעיף 16 לחוק כדלקמן:
"16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".
לחזקות שבסעיף 16 לחוק חשיבות רבה בענין נטל הוכחת "תום הלב" המהותי. הכלל הוא שנטל הוכחת יסוד "תום הלב" מוטל על המפרסם. כאשר קמה החזקה שבסעיף 16(א) לחוק עובר הנטל אל התובע, ואם כפות המאזניים בשאלת תום הלב יהיו מאוזנות, יפסוק בית המשפט לטובת המפרסם. כאשר קמה החזקה הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק חוזר נטל הוכחת תום הלב אל המפרסם, אפילו אם הוכחו הנסיבות המקימות את החזקה שבסעיף 16(א). מצב המפרסם שנגדו קנה החזקה של העדר תום לב יהיה קשה מכפי שהיה אלמלא הוכחה החזקה, שכן הוא צריך להתמודד עם חזקה הקובעת כי הפרסום נעשה בפועל שלא בתום לב (שנהר, 257);
361. בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (4.8.2008), עסק בית המשפט במהותו של "תום הלב" ובחזקות סעיף 16 לחוק, וציין כדלקמן:
"26. מהותו של מושג תום הלב בהגנת תום הלב בחוק איסור לשון הרע אינה בהכרח תואמת בתכניה את משמעותו של מושג זה בהקשרים אחרים של המשפט. הגנת תום הלב בדיני איסור לשון הרע עניינה דרך התנהגות ומצב נפשי מסוים של המפרסם, אשר בנסיבות מסוימות, בהצטרפן לפרסום לשון הרע, יצדיקו מתן פטור למפרסם מאחריות (שנהר, 260; ענין בן גביר, פסקה 22 לפסק דיני). המחוקק הינחה, באמצעות הוראות סטטוטוריות בדבר נטל ההוכחה, מתי מתקיימת דרישת תום הלב ומתי היא נשללת. סעיף 16 לחוק קובע...
27. הפן החיובי של החזקה בוחן האם הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הרלבנטיות לענין, שאז חזקה כי נתקיים במפרסם תום לב, אלא אם הוכח אחרת; הפן השלילי של החזקה בוחן האם הדבר שפורסם לא היה אמת, והמפרסם לא האמין באמיתותו או לא נקט אמצעים סבירים לברר את אמיתותו, שאז חזקה כי לא מתקיים תום לב לגביו. חלופה נוספת לשלילה, לכאורה, של תום לב היא מקום שהמפרסם התכוון לפגוע בנפגע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי הגנת תום הלב. הפן החיובי של חזקת תום הלב, עניינו יסוד אובייקטיבי של סבירות הפרסום, בהינתן נסיבותיו של הענין. הפן השלילי של החזקה עניינו יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים משולבים אלה באלה, הבנויים מנתון אובייקטיבי שעניינו בכך שדברי הפרסום אינם אמת, וקיום אמונה סובייקטיבית של המפרסם שהם אינם אמת, או אי נקיטת אמצעים סבירים על ידיו לברר את אמיתותם; לחלופין, בין אם הדברים הם אמת, ובין אם לאו, קיומה של כוונה סובייקטיבית במפרסם לפגוע בנפגע בדרך החורגת מהמידה הסבירה האובייקטיבית, הנדרשת להגנת הערכים המוגנים מכוח הגנת תום הלב (ענין מזרחי, 201; פנינה להב, "על חופש הביטוי בפסיקת בית המשפט העליון", משפטים ז (תשל"ו) 374, 385)".
362. כעת נשליך את האמור על הפרסום דנן, ונראה אם חלה לגביו אחת מחזקות סעיף 16 לחוק.
363. על מנת שתחול חזקת תום הלב שבסעיף 16(א) לחוק, על נתבע להוכיח כי "הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות". בדיקת שאלה זאת נעשית בעיקר באמצעות בחינת הפרסום עצמו.
שנהר, 265-266, נותן מספר נקודות לבחינה שננקטו בפסיקה, כקנה מידה להכרעה בשאלה זאת, כדלקמן:
* לשונו של הפרסום מהווה קנה מידה מרכזי לסבירות הפגיעה שנעשתה בו, בוטה או מתונה;
* האם לא ניתן היה להשיג את המטרה הלגיטימית של הפרסום בדרך שתפגע פחות בנפגע;
* האם כל הפרטים הרלוונטיים נמסרו בפרסום, או שמא נאמרו בפרסום דברים גורפים מדי.
בחינת השאלות האמורות על הפרסום דנן, וליתר דיוק על החלק הרביעי והחמישי שלו, בהתאם למפורט בסעיפים 351-352 לעיל, מלמדת כי לא כל הפרטים הרלוונטיים נמסרו בפרסום, בו הדברים הוצגו בצורה גורפת והחלטית כעוסקים בכל פרויקטי התובעת (ונפנה לדברינו שם).
כן סבורני, כי ניתן היה להשיג את מטרת הפרסום, ליידע את הציבור על הגשת התלונה נגד התובעת בגין החשדות הקיימים, אם היו מפרסמים דברים כהוויתם, ולא בצורה כוללנית והחלטית. היינו להדגיש כי החשדות מבוססים על בחינת גן אחד בלבד, וגם בו ממצאי הבודק החיצוני הם ראשוניים ולא מוחלטים.
במצב דברים זה סבורני כי הפרסום חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, ולא ניתן להחיל את חזקת תום הלב על העירייה בגין פרסום זה, הקבועה בסעיף 16(א) לחוק.
364. על מנת שחזקת חוסר תום הלב של הנתבע בפרסום תחול כקבוע בסעיף 16(ב), התובע צריך להוכיח אחת מחלופות סעיף 16(ב) לחוק (שנהר, 266), אותן נבחן כעת אחת לאחת.
חלופה ראשונה – "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו".
חלופה א' קובעת שני תנאים הכרחיים: הדבר שפורסם לא היה אמת (תנאי א'), והמפרסם לא האמין באמיתותו (תנאי ב') – (שנהר, 267).
במקרה דנן, לאור דברינו על החלקים הרביעי והחמישי של הפרסום, כמפורט בסעיפים 351-352 לעיל, ברור כי חלקים אלה בפרסום אינם אמת והעירייה גם לא האמינה באמיתותם. היינו ידעה, בניגוד למוצג בחלקים אלה בפרסום, כי אין עסקינן בממצאים החלטיים אלא רק ראשוניים, ובהסתמך על בדיקה של גן אחד בלבד. כמו כן ידעה כי את כתב הכמויות המקורי של גן אלכסנדר לא הכינו התובעים, אלא העירייה עצמה, באמצעות עובדיה או בעלי מקצוע מטעמה (דוגמת המפקחים החיצוניים).
שנהר בעמ' 268, מדבר על מקרה בעל מאפיינים מיוחדים בו המפרסם חייב לדעת העובדות לאשורן. זה יכול להיות המקרה דנן. הרי דו"ח הביניים של בר זיו מיום 9.3.2014 או ממצאיו עמדו בפני העירייה טרם הפרסום. נרשם בו ברורות כי בדק נכון לאותו מועד רק את גן אלכסנדר מתוך כלל פרויקטי התובעת נשוא התביעה הכספית, ועסקינן בבדיקה חלקית וראשונית בלבד. לכן לא ניתן לדבר במקרה דנן, כי המפרסם (העירייה) האמינה באותה עת באמיתות החלקים הרביעי והחמישי של הפרסום.
במצב דברים זה שוכנעתי לקבוע כי החלופה הראשונה של סעיף 16(ב) לחוק מתקיימת בפרסום דנן.
חלופה שניה - " הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא".
גם פה, כבחלופה הראשונה, יש לומר כי החלקים הרביעי והחמישי בפרסום לא היו אמת.
במסגרת חלופה זאת יש להוכיח תנאי נוסף והוא – אי נקיטת אמצעים סבירים להיווכח אם אמת אם לא.
כפי שציינו לעיל, שוכנעתי כי גנדלמן היה מודע לנוסח הודעת הפרסום טרם פרסומה. גנדלמן גם היה מודע לממצאיו הראשונים של גנדלמן בהסתמך רק על בדיקת גן אלכסנדר ולא על בדיקת כלל הפרויקטים שביצעה התובעת (נשוא החשבונות שנתבעו בתביעה הכספית). מכאן כי גנדלמן ידע ו/או צריך היה לדעת כי הפרסום אינו מדוייק בחלקים הרביעי והחמישי שלו, ולהורות על תיקון או השמטת קטעים אלה.
שנהר, 270 – ציין כי אמצעים סבירים עשויים לבוא לידי ביטוי גם בפניה לאנשים המכירים את העובדות או בדיקה ואיתור של מסמכים רלוונטיים.
כאמור במקרה דנן הענין הרבה יותר פשוט. ממצאיו של בר זיו היו בפני גנדלמן טרם הפרסום. מכתבו או דו"ח הביניים שלו היו מצויים בפניו, ואם לאו – לפחות היה מודע לממצאים בעל-פה שקיבל מפיו גם במהלך פגישת יום 27.3.2014, כארבעה ימים טרם הפרסום.
מעבר לכך גנדלמן היה יכול לפנות לבר זיו טרם הפרסום, ולמצער לשרוני וזגדון שגם היו מודעים לממצאיו של בר זיו, ולוודא כי תוכן פרסום מחלקת הדוברות (הפרסום דנן) תואם למציאות העובדתית הקיימת ("אמת לשעתה").
משלא נעשה הדבר, יש לומר כי הוכח שמתקיימת החלופה השניה של סעיף 16(ב).
חלופה שלישית - "הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".
בהתאם לחלופה זאת אין דרישה כי הפרסום לא היה אמת. הדגש בחלופה זאת היא על כוונתו של המפרסם לגרום באמצעות הפרסום לפגיעה מעבר לסביר. כוונה כזאת יכולה להיות בין אם הפרסום חרג מהסביר ובין אם לאו. על כוונת המפרסם אפשר ללמוד מהפרסום עצמו. לכן כאשר קיימת בפרסום הגזמה בולטת וחריפה או הגזמה בלתי נכונה בסגנון סנסציוני חסר טעם, ניתן ללמוד מכך על קיום החזקה האמורה. כן ניתן ללמוד על כוונות המפרסם גם מיחסים מיוחדים שבין המפרסם לנפגע, כמו יחסים היכולים ללמד על נטייה לחיסול חשבונות באמצעות הפרסום (שנהר, 272 – 273).
לטעמי החלקים הרביעי והחמישי של הפרסום, שלא היו מדויקים ולא שיקפו המציאות, נועדו לטעמי לפגוע מעבר לנדרש בתובעים (ראו דבריי בסעיף 351 לעיל). חלקים אלה בפרסום נוסחו בצורה כוללנית והחלטית, באופן שהקורא הסביר (וכאמור המבחן הוא אובייקטיבי, ועמדנו על כך לעיל) עלול לטעות ולחשוב כי כל הפרויקטים שביצעה התובעת בעבור העירייה, נשוא התביעה הכספית, נבדקו ונמצאו חריגים. בעוד שהמציאות היא שנבדק רק גן אחד וגם זאת באופן ראשוני בלבד (ראו נספח 73 לת/12, מכתבו של בר זיו מיום 8.9.2014).
לכן סביר כי ניסוח כזה של מצב הדברים גרם לפגיעה גדולה יותר מהנדרש בתובעים.
לטעמי קשה לנתק את פרסום הדברים כמות שהם (בנספח 55 לת/12) מהתביעה הכספית שהוגשה ביום 16.2.2014, כחודש וחצי לפני הפרסום המדובר (שאף הוזכרה בפרסום הנדון).
כפי שציינתי לעיל כשדנו בעצם הגשת התלונה, שוכנעתי כי התלונה הוגשה ללא קשר לתביעה הכספית. ברם קשה לי לומר את אותם דברים לגבי פרסום הגשת התלונה במתכונתה היא, על החלקים הלא מדוייקים שבה, המשפיעים כאמור על הפרסום או הבנת הפרסום כולו על ידי הקורא הסביר. זאת – תוך הגברת הפגיעה בתובעים (ראו גם דברינו בסעיף 453 להלן).
ניתן לטעמי לקבוע בסבירות ראויה, כי יש קשר בין נוסח הפרסום לבין הגשת התביעה הכספית, באופן שנועד לפגוע מעבר לנדרש בתובעים.
העירייה היתה יכולה להסתפק בהודעה קצרה על הגשת התלונה ותוכנה [ודוגמא לכך נמצא בפסיקה שהביאה העירייה עצמה בסיכומיה, בסעיף 106, בע"א (חי') 62262-01-17 בן עזרא נ' עיריית עכו [פורסם בנבו] (3.7.2017)], תוך הדגשה כי עסקינן בחשד בלבד, ובכך לצאת ידי חובת הגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15 לחוק. משהרחיבה מעבר לכך תוך אי דיוקים בולטים בשיקוף המציאות, יש לומר כי הוכחה החלופה השלישית שבסעיף 16(ב) לחוק.
365. לאור כל זאת יש לומר כי התובעים הוכיחו את התקיימות חזקת חוסר תום ליבה של העירייה הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק.
יחד עם זאת, עסקינן בחזקה שאינה חלוטה, והעירייה יכולה להביא ראיות לסתור אותה (שנהר, 266);
לכן נבחן עת את טענות העירייה להתקיימות ההגנות שבסעיפים 15(2), 15(3) ו-15(4) לחוק.
366. הגנת סעיף 15(2) לחוק:
התקנה מצוטטת בסעיף 358 לעיל.
האם הגנה זאת התקיימה בענייננו?
הגנה זאת כוללת ארבעה מרכיבים מצטברים, כדלקמן:
• על המפרסם להראות שהיתה עליו חובה לפרסם;
• החובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום;
• תוכן הפרסום (להוכיח שהחובה חייבה הנתבע לפרסם את הפרסום המסויים);
• הפרסום נעשה בתום לב;
העדרו של מרכיב אחד מתוך ארבעת המרכיבים ישלול מהמפרסם את תחולת ההגנה (שנהר, 282).
על פי דברינו עד כה כבר ניתן לומר, כי לא מתמלאים המרכיבים השלישי והרביעי של ההגנה האמורה. היינו הפרסום היה יכול להיות, גם בהינתן חובת הפרסום לגבי התובעים (המרכיבים הראשון והשני), מצומצם ומדויק יותר. קרי – יזכיר את עצם הגשת התלונה ותוכנה, תוך הדגשה כי עסקינן בחשד בהתבסס על ממצאים ראשוניים של גן אחד המחייבים חקירה.
ברם, כפי שהראינו לעיל, הפרסום היה כוללני ולא שיקף המציאות המדוייקת בחלקיו הרביעי והחמישי כפי שהרחבנו לעיל.
גם התקיימותם של התנאים הראשון והשני להגנה זאת אינם נקיים מספק.
אני מוכן לקבל כי על העירייה היתה מוטלת חובה להגיש תלונה במשטרה נגד התובעת לנוכח חשדותיה בסוגיית החשבונות שהגישה לעירייה. יחד עם זאת נזכור כי עסקינן בתלונה שהוגשה על בסיס נתונים חלקיים לאחר בדיקת גן אחד בלבד, שאינם החלטיים ויכולים להשתנות (כפי שארע בפועל בהמשך לגבי חלק ניכר מהחשדות). במצב כזה, איני משוכנע כי היתה מוטלת על העירייה חובה (חוקית, מוסרית או חברתית), להבדיל מהיותה רשאית, לפרסם את דבר הגשת התלונה ו/או להביאה לידי הציבור המקומי (תושבי חדרה) או בכלל, ועוד בפרסום שאינו משקף המציאות בחלק משמעותי ממנו. דווקא בגלל הפגיעה בשמו הטוב של אדם או במשלח ידו יש לנקוט בזהירות רבה ולהכיר בחובה כאמור רק במקרה מתאים (ראו לענין זה סיכום הדברים, שנהר, 282-2859);
כאמור, יש להבדיל בנדון בין חובת פרסום לבין האפשרות (לפי בחירה) לפרסם. בלשונו של שנהר, 282-283 – "העובדה שאדם רשאי לפרסם אינפורמציה מסוג מסויים לא מעידה על כך שהוא חייב לעשות כן". אלא שהעדר חובת פרסום, לא תעניק את ההגנה האמורה.
לכן ניתן לסכם ולומר כי הגנת 15(2) לחוק אינה עומדת לעירייה בהתייחס לפרסום הנדון.
367. הגנת סעיף 15(3) לחוק:
התקנה מצוטטת בסעיף 358 לעיל.
האם הגנה זאת התקיימה בענייננו?
לתחולת הגנה זאת יש ארבעה תנאים מצטברים, כדלקמן:
• ענין אישי כשר כלשהו שהצדיק את הפרסום;
• תוכן הפרסום נועד להגן על אותו ענין;
• הפרסום הופנה רק לאנשים מסויימים שזהותם מתחייבת מהוראת הסעיף;
• הפרסום נעשה בתום לב.
נבחן אם המרכיבים הנ"ל מתקיימים במקרה דנן:
ענין אישי כשר שהצדיק את הפרסום – חשדה של העירייה כי התובעת נוטלת ממנה כספים שלא כדין בהסתמך על חשבונות מנופחים, הוא ענין אישי כשר (שנהר, 294).
אך בכך לא די, ויש לשאול האם ענין זה הצדיק את הפרסום במתכונתו?
לטעמי התשובה שלילית. ענין זה הצדיק אכן הגשת תלונה במשטרה (ובכך הגנה נוספת לכאורה לעצם הגשת התלונה, בכפוף לקיום רכיב תום הלב, שכבר ציינו לעיל כי קיים כשדנו בנדון בעצם הגשת התלונה – וראה בנדון אף הסכמה לכאורית מטעם התובעים בסיכומיהם, סעיף 186, להערה זאת). ברם לנוכח הממצאים הראשונים של הבודק החיצוני ובהסתמך על גן אחד בלבד, לא שוכנעתי כי הדבר הצדיק בנסיבות דנן את הפרסום במתכונתו (הלא מדויקת) או בכלל בשלב המיידי שלאחר הגשת התלונה. היה ראוי להמתין זמן מה ולראות האם הבודק החיצוני בבדיקותיו או המשטרה בחקירותיה, מחזקים ולו במעט, את החשדות הראשונים שהובילו להגשת התלונה.
מכאן כי התנאי הראשון להגנת סעיף 15(3) לא התקיים במקרה דנן.
תוכן הפרסום נועד להגן על אותו ענין – במרכיב זה יש להקפיד שהפרסום לא יעבור את השיעור להגנת הענין האישי הכשר מבחינה הגיונית (שנהר, 296).
כפי שהרחבנו לעיל, הפרסום לטעמי עבר את השיעור הנדרש, בוודאי כשאינו מדוייק בחלקיו הרביעי והחמישי. סבורני כי מידת הצניעות היתה יכולה להועיל במקרה דנן על נסיבותיו (ממצאים ראשונים ובהסתמך על פרויקט אחד), ולהוביל את העירייה להימנע מפרסום הגשת התלונה, או להציג בצורה קצרה ומדוייקת, כפי שגם הבהרתי לעיל.
מכאן כי גם התנאי השני להגנת סעיף 15(3) לא התקיים במקרה דנן.
הפרסום הופנה רק לאנשים מסויימים שזהותם מתחייבת מהוראת הסעיף – מרכיב זה עוסק בתפוצת הפרסום, והמטרה היא שתהיה מוגבלת כהוראת הסעיף. ככל שהתפוצה רחבה יותר יש לבחון אם ההגנה על העניין האישי חייבה תפוצה רחבה (שנהר, 297);
במקרה דנן מדרג התפוצה יכול להיות כדלקמן:
תלונה במשטרה בלבד;
פרסום לקהל המקומי בעיר חדרה בלבד;
פרסום כלל ארצי;
הפרסום דנן הינו פרסום של מחלקת הדוברות של העירייה לעתונות/אמצעי התקשורת. במצב כזה העירייה צפתה או היתה יכולה לצפות כי הפרסום יגיע לתפוצה ארצית (כפי שאירע בפועל. כך למשל נספח 57 לת/12 מלמד כי הודעת הדוברות הגיעה לרשת ב' של הרדיו. היינו – תפוצה ארצית).
מענין לציין כי גנדלמן בתצהירו נ/10 ציין, כי בפרסום רצה להביא לציבור המקומי את דבר הגשת התלונה (ראו סעיף 319(ד) לעיל). הייינו גנדלמן סבר כי תפוצת הפרסום תהיה מוגבלת, לתושבי חדרה בלבד. דא עקא שהודעת הדוברות (נספח 55 לת/12) הובילה בסופו של יום לפרסום ארצי של התלונה, ובכך נגרם נזק מוגבר לתובעים.
תפוצה ארצית צפויה כזאת אינה נכללת לטעמי עם המרכיב השלישי הנדון, ולכן גם הוא לא תקיים בענייננו.
תום הלב בהגנה על ענין אישי כשר – במסגרת בחינת תום הלב בנדון, ישים בית המשפט דגש על השאלה אם המפרסם נקט באמצעים הנדרשים כדי לוודא שהוא עומד לפרסם דברים נכונים. כמו כן תיבחן מידת הפגיעה בפרסום (שנהר, 298).
במקרה דנן ולאור דברינו לעיל לענין החלקים הרביעי והחמישי של הפרסום, למרות שבידי העירייה היה את כל המידע לדייק בהם, שוכנעתי כי מרכיב תום הלב לא התקיים.
לכן ניתן לסכם ולומר כי הגנת 15(3) לחוק אינה עומדת לעירייה בהתייחס לפרסום הנדון.
368. הגנת סעיף 15(4) לחוק:
התקנה מצוטטת בסעיף 358 לעיל.
האם הגנה זאת התקיימה בענייננו?
נקצר ונאמר, כי החלקים הרביעי והחמישי של הפרסום הנדון, על אי הדיוקים שבהם, במטרה להשחיר את תמונת המצב העובדתית לחובת התובעים, אינה בגדר הבעת דעה כלל ועיקר.
במצב דברים זה גם מרכיב תום הלב הנדרש בהגנה זאת נשלל.
לכן ניתן לסכם ולומר כי הגנת 15(3) לחוק אינה עומדת לעירייה בהתייחס לפרסום הנדון.
369. לאור כל האמור לעיל, ניתן לסכם ולומר כי בכל הקשור לפרסום הגשת התלונה (נספח 55 לת/12), לא הצליחה העירייה להוכיח כי קיימת לה הגנה מכוח החוק.
370. סיכום העילה הרביעית
לאור כל האמור לעיל יש לומר בהתייחס לעילה הרביעית כדלקמן:
א. עצם הגשת התלונה מוגנת מכח סעיף 15(8) לחוק (ואף לפי סעיף 15(3) לחוק, כפי שהערנו לעיל);
ב. פרסום התלונה במתכונתה, באופן הכולל את החלקים הרביעי והחמישי שבה (כחלוקת הקטעים לעיל על ידי), אינו מקים לעירייה כל הגנה.