פיצוי בגין הוצאה שלא כדין של פרויקט עמל מידיה של התובעת
426. כפי שהרחבנו במסגרת העילה השניה, הוכח לי רק לגבי פרויקט עמל, כי העירייה הוציאה אותו מידי מהתובעת שלא כדין (ראו לעיל).
427. בהתייחס לעילה השניה, ציינו לעיל (סעיף 88) כי עילתה יכולה להיות נזיקית או חוזית, אך לא מכח חוק לשון הרע.
בהתברר הדברים לאחר שמיעת ראיות, שוכנעתי כי בכל הקשור להוצאת פרויקט עמל מידי התובעת העילה היא חוזית בלבד, תוך הפרת הסכם המסגרת. בנדון נפנה לדברינו בסעיפים 202 – 215 לעיל העוסק בפרויקט עמל. מהדברים שם עולה שאף התובעים ראו בהוצאת פרויקט עמל מידיהם את הפרת הסכם המסגרת, במסגרתו נמסרה לתובעת ביצוע פרויקט עמל.
בגין הפרה זאת זכאית התובעת לפיצוי. נפנה בנדון לסעיף 88 לעיל, שם ציינתי כי:
"במצב דברים זה, וכשהתובעת גם הגדירה תביעתה כתביעה כספית, הרי ככל שתוכח עילה חוזית כשהנתונים המרכיבים עילה זאת יוכחו, ניתן להתבסס עליה לצורך פסיקת פיצוי".
428. דא עקא – התובעת לא הוכיחה את הנזק המיוחד שנגרם לה מהוצאת פרויקט עמל מידיה שלא כדין.
התובעת בנדון לא טענה לפיצויי הסתמכות, או לפיצויי קיום באופן ספציפי בהתייחס לנזק שנגרם לה כתוצאה מהוצאת פרויקט עמל מידיה שלא כדין.
התובעת אף לא טענה לפיצויים מוסכמים בגין הפרת הסכם המסגרת.
429. משלא הוכיחו התובעים נזקים מיוחדים כלל, לא ניתן להשאיר הענין לפתחו של בית המשפט בבחינת "אומדנא דדיינא".
ראו לענין זה:
ע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פד"י לה(2), 800;
רע"א 3327/08 מתד תעשיות בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פסקה ז' [פורסם בנבו] (9.4.2008);
ע"א 9145/18 שירות מזור נ' שירות פלוס בע"מ, פסקה 21 [פורסם בנבו] (24.1.2021).
430. יחד עם זאת לבית המשפט יש סמכות לפסוק לנפגע ההפרה (ובמקרה דנן התובעת, שהיא שהתקשרה בהסכם המסגרת עם העירייה) נזק שאינו נזק ממון (היינו נזק כללי), מכוחו של סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"), הקובע כדלקמן:
"גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין".
כבר נאמר בפסיקה על אודות סעיף 13, כי הוא מעניק לנו כלי לסעד נזיקי במסגרת דיני החוזים.
כך למשל:
ע"א 7731/11 צוריאל אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ נ' משה אביטן, [פורסם בנבו] (15.8.2013). שם דובר על "אובדן האוטונומיה" שבית משפט קמא הרחיב וייבא מתחום הנזיקין לתחום דיני החוזים. על כך מתח השופט עמית ביקורת, באמרו (פסקה 20):
"כשלעצמי, ומבלי לקבוע מסמרות, איני סבור כי יש טעם להעביר ראש נזק מיוחד זה בדיני הנזיקין, אל דיני החוזים. בכל טעות או הטעייה חוזית יש פגיעה באוטונומיה, מאחר שבעקבות ההטעיה נשללה 'ההסכמה מדעת' של המתקשר, שאילו ידע את העובדות לאשורן, לא היה מסכים להתקשר בהסכם. אין צורך להידרש בדיני החוזים לראש הנזק של פגיעה באוטונומיה, נוכח הקשת הרחבה של תרופות ופיצויים שניתן להעניק למי שנפגע עקב ניהול משא ומתן בחוסר תום לב או עקב התנהלות שלא בדרך מקובלת ובתום-לב בקיום החוזה על פי סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים. במסגרת סעדים אלה ניתן לפסוק ממילא פיצוי גם בגין נזק לא ממוני לפי סעיף 13 לחוק התרופות".
כך גם:
כב' השופט דנציגר ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (להלן: "ענין שמואל"), פסקה 74 [פורסם בנבו] (22.1.2015):
"לעומת זאת, כאשר מדובר בתביעת פיצויים בגין נזק לא ממוני, קובע סעיף 13 לחוק התרופות כי במקרים בהם הפרת החוזה גרמה לנזק לא ממוני 'רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין'... במילים אחרות, פסיקת פיצויים בגין נזק לא ממוני, המכונים לרוב פיצויים בגין עגמת נפש, הינה סמכות שבשיקול דעת בית המשפט – הן לעניין עצם פסיקתם והן לעניין שיעורם. מבחינה היסטורית מקורם של פיצויים אלו בדיני הנזיקין, בתביעות בגין נזקי גוף שכללו פריטים כגון כאב וסבל, אבדן הנאת חיים וכיו"ב, אך עם הזמן 'נקלטו' פיצויים אלו גם בדיני החוזים – תחילה במקרים של הפרת חוזה שגרמה לנזקי גוף, ובהמשך גם במקרים שבהם לא נגרמו נזקי גוף אך נגרמו נזקים אחרים כגון פגיעה בשם הטוב, עלבון, עגמת נפש וכיו"ב. יתרה מכך, את הגישה המסורתית שמקורה במשפט האנגלי, שלא לפסוק בחוזים מסחריים 'רגילים' פיצויים בגין נזקים לא ממוניים, החליפה במשפט הישראלי גישה גמישה יותר שלא נרתעה עקרונית מפסיקת פיצויים בגין נזקים לא ממוניים גם בסיטואציות חוזיות מסחריות [ראו: פרידמן וכהן 677-676]. במיוחד ניכרת בפסיקת בתי המשפט הנטייה לפסוק פיצויים בגין עגמת נפש במסגרת תיקים שעוסקים בתביעות רוכשי דירות כנגד הקבלנים-המוכרים, כגון תביעות בגין עיכוב במסירת הדירות או בגין ליקויים שנתגלו בדירות שנמסרו [ראו: פרידמן וכהן בעמ' 679]. עם זאת, נקבע גם שעל אף שכמעט כל הפרת חוזה עשויה לגרום לאכזבה לנפגע, הרי שלא כל אכזבה מצדיקה פסיקת פיצויים בגין נזק לא ממוני.
ראוי להדגיש כי בניגוד לנזק הממוני, שנטל ההוכחה לקיומו מוטל על כתפי התובע, הן לעניין עצם קרות הנזק והן לעניין גובה הנזק, הרי שיתרונו של הנזק הלא ממוני הינו בכך שהוא 'אינו טעון הוכחה של ממש, ובית המשפט יכול להסיקו מהנסיבות ולפסוק לפי שיקול דעתו' [פרידמן וכהן בעמ' 680]. יתרה מכך, בעניין רובינוביץ שהוזכר לעיל קבע בית משפט זה בדעת רוב כי יש לדחות את תביעתה של התובעת לפיצויים על נזקיה הממוניים עקב הפרת חוזה, כיוון שלא הצליחה להוכיח את שיעור הנזק שנגרם לה, אך מצא לנכון לפסוק לה פיצוי בגין נזק לא ממוני, על אף שדובר שם בחוזה מסחרי 'רגיל'. בקשר לפסק הדין בעניין רובינוביץ העירו פרידמן וכהן כי "הרושם הוא שהפיצוי ניתן בשל התחושה שנגרם לתובעת נזק כלכלי כלשהו...אלא שממדיו של נזק זה לא הוכחו, כך שהפסיקה בשל הנזק הלא ממוני פיצתה את התובעת על כישלונה בהוכחת הנזק הממוני. בכך משתקף יתרונו של הנזק הלא ממוני לעומת הנזק הממוני" [שם, בעמ' 681-680].
431. במקרה דנן נסיבות הפרת הסכם המסגרת שבין התובעת לעירייה בכל הקשור להוצאת פרויקט עמל פורטו בהרחבה לעיל.
סיכמתי את הדברים בסעיף 215 לעיל, כדלקמן:
"לאור כל אלה שוכנעתי לקבוע לגבי פרויקט עמל, כי התקיים בו המרכיב השלישי בעילה השניה, שנטילת עבודה זאת מידיה של התובעת ומסירתה לחברה הכלכלית או לכל קבלן אחר, נעשתה שלא כדין, וניגוד לחובת תום הלב הנדרשת בקיום חוזה מכח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973".
432. בע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' ידידיה גורן, עו"ד [פורסם בנבו] (12.8.2009) – (להלן: "ענין ידידיה"), ציין בית המשפט לענין סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, כדלקמן (פסקה 32):
"סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) אינו מורה אותנו כל הוראה באשר לתוצאות הנובעות מכך שצד לחוזה אינו מקיים את החוזה בתום לב ובדרך מקובלת. המשמעות של העדר הוראה בעניין זה מקורה בעובדה שהתוצאות הנובעות מהפרת חובת תום הלב אינן אחידות, אלא הן משתנות לפי ההקשר שבו מתעוררת השאלה. עמד על כך השופט (כתוארו אז) א' ברק בבג''צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828, 839-838 (1980):
'לעתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת'".
לטעמי פשיטא שפסיקת פיצויים, ואפילו כנזק כללי לפי סעיף 13 לחוק התרופות, היא אחת הדרכים להתמודד עם הפרת תום הלב הנדרש בביצוע הסכם. כך הדבר כשהמפר הוא אדם פרטי, וכל שכן כשהינו רשות ציבורית, המחוייבת בחובת תום לב מוגברת.
עמד על נקודה זאת בית המשפט בענין ידידיה, פסקה 24, בציינו כדלקמן:
"שהלקוח בו עסקינן הוא רשות ציבורית, חלה על יחסי הצדדים ועל ההתקשרות ביניהם בנוסף לדיני החוזים גם מערכת כללים ועקרונות מן המשפט המנהלי (גבריאלה שלו חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית 13, 44-42 (1999) (להלן: שלו, חוזים ומכרזים)). מערכת כללים ועקרונות זו משמיעה לנו חובה מוגברת המוטלת על הרשות לנהוג ביושר, בהגינות ובסבירות בכל הליכותיה (ראו: עע"ם 8582/05 מועצה מקומית סאגור נ' המרכז לטניס בישראל, פסקה ו(2) (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 13.12.2006); בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1) 289, 321-315, 347-345 (1998); אהרון ברק שיקול דעת שיפוטי 491-478 (1987); מנחם מאוטנר "תום לב ותנאים מכללא" דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג 313, 341 (2003))".
433. במקרה דנן הפרה כאמור העירייה, בנסיבות המפורטות לעיל, את הסכם המסגרת עם התובעת, ובכך גם הפרה חובת תום הלב המוגברת החלה עליה כרשות ציבורית ביחסיה עם התובעת.
אכן התובעת לא הצליחה להוכיח את נזקיה המיוחדים עקב הפרה זאת, אך הדבר אינו מונע לפסוק לה פיצוי בגין נזק לא ממוני מכוחו של סעיף 13 לחוק התרופות.
ראו בנדון:
ע"א 153/04 חיותה רובינוביץ נ' יוסף רוזנבוים, פסקה 13 (דעת רוב), [פורסם בנבו] (6.2.2006) – (להלן: "ענין רובינוביץ");
ענין שמואל, פסקה 74 (שם מתייחס השופט דנציגר בהסכמה לנקודה זאת שנקבעה בדעת ברוב בענין רובינוביץ).
434. בנסיבות דנן שוכנעתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני מכוחו של סעיף 13 לחוק התרופות. תיאור התנהלות העירייה בפרויקט עמל עד להוצאתו שלא כדין מהתובעת, פורט בהרחבה לעיל במסגרת העילה השניה.
435. השאלה היא – כיצד נעריך את סכום הפיצויים הכלליים האמורים?
על כך השיב בית המשפט בענין רובינוביץ, פסקה 14, במילים הבאות:
"אמת הדבר, 'קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא. הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה, הן בשל הקושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה... בה בעת, העיקרון של החזרת המצב לקדמותו, חולש גם על ראש נזק זה ומחייב, על כן, פיצוי הולם בגינו' (ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מ"י (טרם פורסם), [פורסם בנבו] פסקה 22 לפסק הדין)".
אם נשליך את הדברים למקרה דנן, ובזהירות ראויה, אומר כי סך של 150,000 ₪ יהא בו משום פיצוי הולם להפרת חובת תום הלב המוגברת של העירייה בהפרת ההסכם עם התובעת בפרויקט עמל.
אוסיף – אפילו תסבור התובעת כי סכום זה לא יהא בו כדי להשיב המצב לקדמותו, אשיב לה כי זה המירב שהייתי יכול לעשות למענה, בהעדר מסירת נתונים מספיקים על ידה בנדון, אך תוך הבנה ושכנוע כי נזק מסויים נגרם לה כתוצאה מהוצאת הפרויקט האמור מידיה.
436. לסיכום ייאמר, כי בגין הוצאת פרויקט עמל מידי התובעת שלא כדין ותוך הפרת הסכם המסגרת, תפצה העירייה את התובעת בפיצויים כלליים מכוחו של סעיף 13 לחוק התרופות, בסך של 150,000 ₪.