אף כאשר קיים יסוד סביר לחשש מפני סיכול החיפוש, למשל באמצעות השתלטות חומרי המחשב מרחוק, במקרים רבים ניתן לצמצם חשש זה באופן משמעותי באמצעות מתן צו חלקי לחדירה למחשב והעתקת החומר המצוי בו - ורק בשלב מאוחר יותר לערוך חיפוש בו (ראו גם אסף הרדוף "להכשיר את הפרץ: בקשת צו חדירה לחומר מחשב לאחר חדירה שלא כדין - צו ניקוי או צו הלבנה?" משפטים על אתר טו 60,85-87 (2020)).
אפשרות מעין זו אינה קיימת כלל בחיפוש בחצרים, ואף היא מחדדת את הצורך להבחין בין נוהגים שהתקבעו ביחס לאופן הדיון בצווי חיפוש בחצרים לבין האופן בו ראוי לערוך דיון בצווי חיפוש במחשבים.
- זאת ועוד: אין לקבל את גישת באי כוח המדינה לפיה קיים חשש לשיבוש הליכי חקירה על-ידי כל חשוד באשר הוא, המצדיק תמיד קיום דיון במעמד צד אחד בבקשה לצו חיפוש במחשב. תמוהים בעיני דברי באת כוח המדינה בדיון שהתקיים לפנינו, שלפיהם:
"אני החשודה, יודעת שנתפס טלפון אני מודיעה לחברתי בצד ימין, תדעי לך החקירה החלה - והיא דואגת לזה להעלים את הטלפון ... דואגת לברוח מפה, אני מודיעה לאחרים שהמשטרה לא מודעת אליהם, כל חששות אלה קיימים בכל חקירה" (עמ' 45-46 לפרוטוקול הדיון מיום 27.7.2021; ההדגשה הוספה - י' א').
כפי שהערתי גם במהלך הדיון, גישה מעין זו עלולה להביא לפגיעה בזכויות הנאשם רק בשל חשש תיאורטי כי יפעל לשיבוש החקירה; מבלי להידרש לנסיבותיו האישיות ולמידת מורכבות החקירה; ומבלי להבחין בין סוגי העבירות שבמוקד החקירה וחומרתן. זאת, תוך סטייה ניכרת מעמדתו העקרונית של המחוקק, הנלמדת מחוק המעצרים, לפיה יש להצביע על "יסוד סביר לחשש" מסוג זה, ואין די בחשש ערטילאי מפני שיבוש החקירה; ואף כאשר קיים חשש כאמור, ההצדקה לפגוע בזכויותיו של החשוד פוחתת ככל שהעבירה שבגינה הוא חשוד, קלה (ראו סעיף 13(א) לחוק המעצרים).
קיים קושי של ממש לקבל נקודת מוצא לפיה גם במקרים בהם אדם הנעדר עבר פלילי החשוד בעבירה קלה יחסית שבוצעה על-פי החשד במסגרת זמנים מצומצמת וללא תכנון מקדים, נדרש לקיים דיון במעמד צד אחד בבקשה לצו חיפוש במחשבו או במכשיר הטלפון החכם שברשותו. זאת, בפרט כאשר צו החיפוש מתבקש במסגרת חקירה גלויה - וממילא אין בעצם קיום דיון נקודתי בבקשה למתן צו החיפוש כדי להגביר את החשש מפני שיבוש החקירה.
לשם המחשה, רק לאחרונה נדרשתי למקרה בו התבקש מעצרם של אם ושני ילדיה, אשר הכו על פי הנטען שוטרים שביצעו חיפוש בביתם אשר לא העלה דבר, בעוד בני המשפחה טענו כי השוטרים הם שנקטו נגדם באלימות. בני המשפחה נשלחו למעצר וניתן צו חיפוש במעמד צד אחד במכשיר הטלפון של אחד החשודים אשר צילם את ההתרחשות. רק כאשר נדונה בקשה להארכת מעצרם של בני המשפחה, התרשם בית משפט השלום כי תיעוד ההתרחשות במכשיר הטלפון רלוונטי גם לתלונת החשודים במח"ש נגד המשטרה וכי "מדובר בחשודים נעדרי עבר פלילי, שניים מהם צעירים עד מאוד ואין בפעולות החקירה חשש לשיבוש". לאור ממצאים אלו, בית משפט השלום הורה על שחרור החשודים לביתם וצו החיפוש במכשיר הטלפון הנייד של אחד מן הילדים, הוקפא לבירור סוגיות נוספות (עניין פישמן). אין לקבל את עמדת באת כוח המדינה שלפיה במקרים מעין אלו כלל לא ניתן לדון בבקשה למתן צו החיפוש במעמד הצדדים.