83. לשיטתי, כלל הפותח פתח להליכי השגה בהקשר זה אינו עולה בקנה אחד עם התכלית הסובייקטיבית והאובייקטיבית של סעיף 23א לפקודה. ההצדקות המהותיות לכלל שלפיו יש לקיים את הדיון בבקשה לצו חיפוש במחשב במעמד צד אחד – ובהן הצורך בשמירה על מהירות החקירה ויעילותה; החשש מפני פעולות שיבוש; והאפשרות להעלות השגות על הצו במסגרת ההליך העיקרי – כל אלה עומדות בעינן גם בבואנו לבחון אם יש להקנות זכות השגה על צו חיפוש שטרם בוצע. מתן זכות לקיים הליך השגה "בזמן אמת" לבעל המחשב או למחזיק בו, ועל אחת כמה וכמה לכל גורם אחר שרואה עצמו נפגע ממתן צו החיפוש, עלול לגרור עיכובים משמעותיים בביצוע צו החיפוש שניתן, להאט את החקירה ולספק כר פורה לפעולות שיבוש.
א. השגה ישירה באמצעות ערעור או ערר
84. כאמור לעיל, אני תמימת דעים עם דעת הרוב בעניין שמעון כי החלטה בבקשה לצו חיפוש במחשב אינה עולה כדי "פסק דין" שעליו ניתן לערער בזכות, וזאת מן הטעמים שפירטו שופטי הרוב. בבש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670 (1991) (להלן: הלכת חסן) נקבע אמנם כי ניתן להגיש ערעור בזכות על החלטות המהוות "פסק דין", כמובנו בסעיפים 41(א) ו-52(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אף אם לא עוגנה לגביהן זכות ערעור מפורשת בחוק. עם זאת, הלכת חסן – שעליה הסתמך חברי השופט אלרון בקבעו כי החלטה בבקשה לצו
--- סוף עמוד 43 ---
חיפוש במחשב מהווה "פסק דין" – ביקשה ליתן פתרון לתרחיש הייחודי שבו התקבלה החלטה סופית בהליך פלילי שהתנהל בין המדינה ובין נאשם, אשר כתוצאה ממנה נגרמה פגיעה בזכויותיו של צד שלישי שהיה מעורב בהליך והפך בו ל"בעל דין בפועל". לגישתי, אין מקום להרחיב את תחולתה של הלכה זו ולהחילה בענייננו. אכן, ההחלטה בבקשה לצו חיפוש במחשב מסיימת, מטבע הדברים, את ההתדיינות בסוגיית הצו שנתבקש, והיא עלולה להוביל לפגיעה בזכות לפרטיות של בעל המחשב ושל אחרים הקשורים למידע המופיע בו. כך גם החלטות שיפוטיות רבות מספור, המתקבלות החל משלב החקירה ולכל אורך ההליך העיקרי, מסיימות את ההתדיינות בסוגיה הספציפית שהובאה בפני המותב ועשויות להשפיע באופן מהותי על זכויותיו של החשוד או הנאשם (גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב'גלגול שני'): דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל 71, 120 (2006)). חרף זאת, שיקולים של יעילות ההליך הפלילי, ובכלל זה הרצון "לרכז את העניינים הנידונים במסגרת התיק הפלילי לכדי מסלול אחד, שבבסיסו עומד החשש מפני פיצול הליכים בלתי נסבל, התמשכות הליכים, סרבול והארכת הדיונים וכן עינוי דין נוסף לנאשם בפלילים" (רע"פ 6016/06 קובן נ' מדינת ישראל מע"מ ת"א, פסקה 5 (17.7.2007)) – הובילו לגיבוש הכלל שלפיו אין מקום להגיש ערעור בזכות על החלטות ביניים בהליך הפלילי, בין על ידי הנאשם ובין על ידי המדינה, אלא במקרים מסוימים ומוגדרים (ראו לעניין זה בש"פ 10220/16 ביטון נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (2.1.2017); ע"פ 6907/19 שם טוב נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (11.11.2019); בג"ץ 2029/07 וינברג נ' סגן נשיא בית משפט השלום בעכו (4.3.2007); בג"ץ 3570/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 4-3 (17.4.2008); ע"פ 4345/08 אולמרט נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (20.5.2008)). כך בהליך העיקרי, וכך מקל וחומר בשלב החקירה – שם האינטרס לקדם ולסיים את החקירה במהירות ויעילות יש לו משקל מוגבר.