--- סוף עמוד 47 ---
"ערכאת ערעור בפועל" זה על זה, כפי שאכן אירע בעניין שמעון. וזהו מצב דברים שאינו רצוי ואינו ראוי.
93. שנית, כפי שציין בצדק חברי השופט (כתוארו אז) הנדל בעניין שמעון, "ההחלטה מה לעשות בעניינו של חפץ תפוס היא החלטה בעלת אופי אזרחי, שקשורה בעיקר לזכויות הקניין של בעל החפץ" (בפסקה 13 לחוות דעתו; וראו גם בפסקה 7 לחוות דעתה של השופטת ברון). ובמילים אחרות, מטרתם של הליכי החזרת תפוס היא לקבוע אם יש מקום להוציא חפץ תפוס מחזקתן של הרשויות, ואם כן, מה ייעשה בו – למשל בתרחיש שבו קיימת מחלוקת בשאלה מיהו בעל הזכויות בחפץ (ראו בש"פ 555/07 יחיא נ' משטרת אריאל, פסקה 12 (6.3.2007) (להלן: עניין יחיא)). הליכי חיפוש, לעומת זאת, אינם בעלי אוריינטציה אזרחית ואינם מתמקדים בזכויות הקנייניות בחפץ או בגורם שראוי כי החפץ יימצא בחזקתו. מדובר בהליכים שמצויים בליבת ההליך הפלילי אשר מתמקדים בשאלה אם יש לאפשר לחוקרים לאסוף מידע מן החפץ במסגרת חקירה – בין אם יש צורך בתפיסת החפץ לצורך כך ובין אם לאו – על מנת לקדם את חקר האמת ולהשלים את התצרף הראייתי. נוכח מטרותיהם השונות ואופיים השונה של שני סוגי ההליכים, אינני סבורה כי יש מקום לעשות שימוש בהליכי החזרת תפוס כמסלול להעלאת השגות ביחס להחלטה בעניין צו חיפוש.
94. שלישית, הנחת המוצא שבבסיס הטיעון של שמעון והסניגוריה היא שקיימת חפיפה מסוימת בין נושאי החיפוש והתפיסה: ככל שאין עילה לחפש במחשב, מכך נובע בהכרח שאין עילה לתפסו, ולפיכך אין מניעה לאחד את הדיון בשתי הסוגיות הללו במסגרת הליכי החזרת תפוס. הנחה זו בטעות יסודה, שכן תפיסת חפץ על ידי רשויות החקירה יכול שתתבצע לשם מספר תכליות – ובהן תכלית "ראייתית" ככל שהחפץ עשוי לשמש ראייה בהליך העיקרי; תכלית "מניעתית" ככל שהחפץ עשוי לשמש לביצוע עבירה; ותכלית של חילוט החפץ שנתפס או הבטחת האפשרות לבצע חילוט עתידי (בש"פ 9022/16 גריקה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (22.12.2016); בש"פ 8151/18 מדינת ישראל נ' אברמוב, פסקה 8 (13.1.2019); עניין יחיא, בפסקה 12; ולעניין תפיסת מחשבים ראו, למשל: בש"פ 9639/11 דניס נ' מדינת ישראל (5.3.2012); מ"ת (מחוזי ת"א) 9632/09 סבן נ' מ.י. פרקליטות מחוז ת"א – פלילי (26.5.2010)). משכך, עילת תפיסה עשויה להתקיים גם אם לא קיימת עילת חיפוש במחשב. עינינו הרואות, אפוא, כי חיפוש לחוד, ותפיסה לחוד: טענות נגד צו חיפוש מהוות נטע זר