בפועל, הדבר נעשה באופן חלקי בלבד: רק חוקרת אחת שהייתה מעורבת בעניין הופיעה בבית משפט השלום, ואף היא נמנעה מלהשיב לחלק מהשאלות שהופנו כלפיה. זאת, באופן המקשה ללמוד על הטעמים להגשת צו החיפוש המבוקש ועל מאפייני אי החוקיות שהייתה כרוכה בחיפושים המוקדמים. בנסיבות אלו, אני סבור כי המדינה לא עמדה בנטל להראות כי לא מתקיים קשר סיבתי בין החיפושים המוקדמים שבוצעו שלא כדין לבין צווי החיפוש המבוקשים - ועל כן יש להורות על דחייתם (ראו עניין אוריך השני, בפסקה 9 לפסק דינו של המשנה לנשיאה (כתוארו אז) ח' מלצר).
הערה משלימה
- בשלב זה הגיעה לעיוני חוות דעתו של חברי השופט י' עמית.
בפתח חוות דעתו מונה הוא "מושכלות יסוד" במשפט הפלילי, ואז פונה לתרחישי "אימים" של אירועים דרמטיים וקיצוניים. על מנת שלא להאריך בחוות דעתי המפורטת עד כה, אתייחס בקצרה לאירועים תיאורטיים אלו אשר מהווים לגישתי סטייה מן העיקר משאין בינם לבין ענייננו דבר וחצי דבר.
מלכתחילה נדרשנו להליך שלפנינו בשל אי קיום הוראות החוק כהווייתן ואי הפנמתן כנדרש (ראו עניין אוריך הראשון), ולא בשל תרחישי אירועים תיאורטיים וקיצוניים, כמובאים בחוות דעתו של חברי.
מתיאור תרחישים אלו משתמעת הצדקת ביצועו של חיפוש ("חטיפת" טלפון על ידי שוטר) המגלמת בתוכה מֶסֶר, אם לא הכרה משתמעת, לפיו המטרה מקדשת את האמצעים. זאת כמעין פשרה (רופפות המגבלות המוטלות כיום על ניהול חיפושים ששכרה בצדה), אל מול הבטחה לכאורה להגברה מאסיבית של כמות העבירות שתתגלנה. משכך, מה לנו להקפיד על הכללים והחוק ועל מגבלות סמכותם של החוקרים?; מה לנו להידרש לטענות על פגיעה בזכויותיהם של נחקרים?; ולשם מה לנו לפעול להצר את צעדי השוטרים והחוקרים? - הרי אם נרפה את הרסן, נגלה ביתר קלות עבריינות. זאת על חשבון רמיסת זכויות הפרט ופגיעה בפרטיות.
עמדה כזו אין לקבל.
מחויבותו של בית המשפט לשמירת קיומו של הליך הוגן היא מושכל ראשון במעלה המהווה את אבן היסוד עליו נסמך המשפט הפלילי. בהתאם, חובה על בית המשפט למנוע שימוש לרעה בכוח הרב שיש לחוקר אל מול נחקר, ולאזן כוח רב זה על ידי הקפדה כי חוקרי המשטרה מקיימים את הוראות החוק ככתבן וכלשונן.
- לעניין "סרבול" ההליך הפלילי - חקירה איכותית, שלמה, וסדורה תוך הקפדה על זכויות הנחקר, היא שתבטיח כי ההליך הפלילי יתנהל ביעילות, ובמקביל, תסייע באופן משמעותי ביותר לעשיית משפט צדק. מנגד, הליכי חקירה אשר מעליהם מרחפת עננה של ספק באמינותם, כשרותם, תקינותם וחשש לקיפוח זכויות הנחקר, עלולים להוביל לחוסר אמון בתוצאות החקירה - הן מצד בית המשפט הדן בהליך העיקרי והן מצד הציבור. בפועל, כבמקרה דנן, אנו עדים לפגיעה חוזרת ונשנית בזכויותיהם ובפרטיותם של נחקרים במהלך חקירתם.
המקרה שלפנינו ממחיש זאת. אין חולק שנפל פגם באופן בו נהגו החוקרים, ועל כן איני רואה מדוע פגם זה שהוביל לעיכוב ההליך והתדיינות רבה מצדיק גישה המרחיבה, הלכה למעשה, את מרחב הפעולה של גופי החקירה; ומנגד, את צמצום זכויותיהם של נחקרים. לדידי, רצוי שבית משפט זה ינקוט בגישה שתתמרץ את מניעת הישנותם של פגמים מסוג זה, וכך יימנע סרבולם של הליכים פליליים.