שני טעמים לדבר: הטעם הראשון הוא ההבנה כי אי-הוודאות השוררת בשלב החקירה מחייבת קבלת החלטות תחת ערפל מסוים, כך שהניסיון לבקר החלטות שניתנו בשלב זה על בסיס מידע שהתגלה מאוחר יותר הוא בבחינת "חוכמה שלאחר מעשה", ועלול להוביל למסקנות מוטעות בנוגע לצדקת ההחלטות שניתנו. הטעם השני נוגע למהותו של ההליך העיקרי ולתפקידו התָּחוּם והמוגדר של בית המשפט הדן בו: לקבוע את אשמתו או חפותו של נאשם ולגזור את עונשו בהתאם (יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים: חלק שני – הליכים שלאחר כתב אישום כרך א 1498-1496 (מהדורה מעודכנת,
--- סוף עמוד 59 ---
2009); שם, כרך ב, בעמ' 1654-1653). במסגרת זו, גם כאשר נקבע שנפל פגם בהחלטה שיפוטית משלב החקירה, הבחינה שמקיים בית המשפט הדן בהליך העיקרי מתמקדת בהשלכות של אותה ההחלטה על עניינו של הנאשם – למשל, בשאלת הקבילות והמשקל של הראיות שנאספו – ולא בצדקת ההחלטה השיפוטית לגופה (ראו לדוגמא: ע"פ 2996/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות נ"ו-נ"ט (11.5.2011); ת"פ (שלום י-ם) 23015-03-15 מדינת ישראל נ' טופולנסקי, פסקה 10 (22.12.2016); ת"פ (שלום י-ם) 1934/05 מדינת ישראל נ' ואנונו (19.2.2006)).
ובענייננו, אי-הוודאות שבפניה ניצב בית המשפט הנדרש להכריע בבקשה לצו חיפוש במחשב, איננה שונה באופן מהותי מאי-הוודאות שאופפת החלטות רבות אחרות שניתנות בשלב החקירה. משכך, גם אם מתעורר ספק בנוגע לחוקיותו של חיפוש קודם שבוצע באותו המחשב – וצו החיפוש ניתן על רקע תמונה "חסרה, עמומה, חלקית" (פסקה 51 לחוות דעתו של השופט סולברג בעניין אוריך השני) – עובדה זו אינה מצדיקה, כשלעצמה, את שינוי אַמַּת המידה המהותית שלאורה בוחן בית המשפט הדן בהליך העיקרי את צו החיפוש. כמו כן, הכניסה "לנעלי" המותב שדן בבקשה לצו חיפוש, וההכרעה בבקשה "מחדש" תוך התחשבות במידע שלא היה נגיש בזמן אמת – יש בה, לגישתי, משום חוכמה שלאחר מעשה וסטייה מהיחס שבין שלב החקירה ובין שלב ההליך העיקרי.
זאת ועוד – בית המשפט שדן בהליך העיקרי נדרש לבחון את ההצדקות לצו חיפוש במחשב, לרבות צו שקדם לו חיפוש בלתי-חוקי באותו המחשב, ככל שלתוצרי צו החיפוש עשויים להיות השלכות על הכרעת דינו או גזר דינו של נאשם. לשם כך, עליו להשתמש באותם הכלים שעומדים לרשותו בבואו לדון בראיות אחרות אשר נטען כי הושגו שלא כדין. כלים אלו הותוו בדוקטרינת הפסילה הפסיקתית שמקורה בהלכת יששכרוב, וכן באמות המידה שנקבעו בפסיקה שבאה בעקבותיה בכל הנוגע לראיות נגזרות – דהיינו, ראיות שאיתורן התאפשר בשל קיומה של ראיה שדבקה בה אי-חוקיות (עניין פרחי, בעמ' 664).