מכאן החשש לפגיעה קשה ומשמעותית בפרטיות העלולה להיגרם כתוצאה מחיפוש במחשבים, ובמכשיר טלפון נייד חכם בפרט; ומכאן גם היעילות המשמעותית שעשויה להיות לביצוע חיפוש במכשירים אלו במסגרת חקירה משטרתית. גישה למכשיר הטלפון הנייד של נחקר עשויה להוביל לפריצת דרך משמעותית בחקירה ולקיצור ניכר של הליכיה. לעיתים ניתן לאתר במכשיר הטלפון הנייד של חשוד עקבות למעשיו, הקושרות אותו למעשה עבירה – או לחלופין, מידע המלמד על חפותו.
הערך הרב שניתן להפיק מן המידע המצוי במכשיר הטלפון הנייד של הנחקר מציב פיתוי של ממש בפני חוקרי המשטרה בחדר החקירות ובזירת אירוע, "להושיט יד" אל עבר המכשיר ולעיין בכלול בו, מאחר שתשאול הנחקר על בסיס תכתובות
--- סוף עמוד 71 ---
מחשידות עשוי להביא לבירור החשדות באופן מהיר ויעיל (ראו כדוגמה את השתלשלות האירועים בת"פ (מחוזי ב"ש) 65130-02-18 מדינת ישראל נ' פלונית, פסקאות 26–28 (20.6.2019) שנדון בפנינו לאחרונה בערעור בע"פ 240/21 ביום 14.7.2021, וכך אף נחשפתי לסיפור המעשה).
אולם לפעולה זו מחיר כבד בדמות פגיעה חמורה ביותר בפרטיות הנחקר. דפדוף ברשימת התכתובות שבמכשיר הטלפון הנייד חושף בפני החוקר מידע החורג באופן ניכר מהמידע הנחוץ לחקירה – כגון פרטי מכריו, טיב הקשר עימם ותמונותיהם. מלבד הפגיעה העצמאית בפרטיות הנחקר ומכריו, הנחקר אף עלול לחשוש כי יעשה שימוש במידע רגיש המתגלה בהודעותיו בכדי לגרום לו לשתף פעולה בחקירה – באופן שיש בו כדי לפגום בטוהר ההליך הפלילי. הפגיעה בפרטיות הנחקר עלולה אף להחריף אם המידע ייאגר על גבי שרתי המשטרה שלא לצורך, במיוחד כאשר מדובר במידע אשר מלכתחילה לא נדרש לצורך החקירה.
זאת ועוד, הנחקר אינו מודע תמיד להיקף החומר השמור במחשבו ובמכשיר הטלפון הנייד החכם שברשותו, ויכולתו להסכים לחיפוש מתוחם בלבד, שימנע פגיעה בפרטיותו שלא לצורך, מוגבלת – אם בכלל קיימת. על כן, דומה שהפגיעה בפרטיותו של הנחקר כתוצאה מביצוע חיפוש ראשוני במכשירו במהלך החקירה, אינה מקבלת מענה מְסַפק בהסכמתו לאפשר לחוקרים לעיין בתכתובות המצויות במכשירו; וממילא, ספק בעיני אם ניתן לראות בהסכמתו לביצוע חיפוש במכשירו ללא צו משום "הסכמה מדעת" אשר עשויה להכשיר חיפוש שנעשה ללא צו ובהיעדר מקור סמכות אחר בדין (רע"פ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל, פ"ד סה(3) 305 339–348 (2012) (להלן: עניין בן חיים); ראו גם Riley v. California, 134 S. Ct. 2473, 2485-2488 (2014); ראו והשוו גם להכרעת בית הדין האירופי לזכויות האדם: Rueda v. Spain, no. 32600/12 ECHR 2017).