10. דומה שאין צורך להכביר מלים על היקף הפגיעה בפרטיות כאשר מדובר בחדירה למחשב או לטלפון נייד. כפי שהדגישו גם חבריי, כיום, מחשב או טלפון נייד טומנים בחובם מידע בהיקף עצום אודות חייו של בעליהם – לרבות תכתובות אישיות, תמונות וסרטונים, פרטי יומן ועוד. לא ניתן להמעיט במשמעות של חשיפת תכנים אלה, שעשויים להיות הפרטיים, הרגישים והאינטימיים ביותר, לעיניהם של גורמים זרים, לא כל שכן גורמי אכיפת החוק. אך לאחרונה דן בית משפט זה, בהרכב מורחב, בסוגיה של איכוני טלפון נייד כחלק מהמאבק במגפת הקורונה (בג"ץ 6732/20 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' הכנסת (1.3.2021)). כלל שופטי ההרכב עמדו שם על הפגיעה הקשה בפרטיות שכרוכה בהפעלת כלי זה – כאשר משמעות ה"חדירה" הייתה, על פני הדברים, צרה יחסית – קבלת מידע באשר למיקומו של אדם. בחוות דעתי התייחסתי לעניין זה בצייני כך:
--- סוף עמוד 117 ---
"הודעה שמקבל אדם על הימצאותו במקום מסוים בשעה נתונה עשויה להיות בעלת משמעות דרמטית מבחינתו. במובן מסוים, זהו ההיפוך המוחלט לתפיסה הקלאסית של הפרטיות כ"זכות להיעזב במנוחה" ("the right to be let alone". ראו: Samuel D. Warren & Louis D. Brandeis, The Right to Privacy, 4 HARV. L.R. 193, 195 (1890)). זהו אף היפוך התפיסה של הפרטיות כשליטה... במובן זה שהוא מבטא אובדן מידי של שליטת האדם עצמו במידע הנוגע לחייו. הנתונים הנוגעים להימצאותו של אדם במקום מסוים בזמן מסוים עשויים להיות עניין שהוא מבקש לחסות – ממעסיק, מבני משפחה או מחברים, וזו זכותו. יהיו טעמיו לכך אשר יהיו. מבחינה זו, האיכון חושף את חייהם של הנוגעים בדבר (הן מצדו של החולה המאומת והן מצד המאוכנים). וכל זאת – באבחת חרב, ליתר דיוק באבחת איכון" (שם, בפסקה 13 לחוות דעתי).
מבלי להמעיט כלל בפגיעה בפרטיות הכרוכה באיכון טלפוני – חיפוש כללי במחשב או בטלפון של אדם כרוכה בפגיעה גדולה עשרות מונים. אכן, על הפרק ניצב אינטרס ציבורי חשוב – אכיפת החוק, מניעת פעילות עבריינית ושמירה על שלום הציבור ובטחונו. אולם, אינטרס זה לבדו אינו יכול לאפשר פגיעה בלתי מידתית בזכות לפרטיות.
11. מעבר לכך, התוצאה של היעדר זכות ערר נמצאת במתח עם ההנחה שעמדה ביסוד הדיון בעניין אוריך עצמו – שבו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, שנדון לגופו, ולאחר מכן בקשת רשות לערור שנדונה בבית המשפט העליון. התנהלות דיונית זו חזרה על עצמה גם בסבב ההתדיינות הנוסף, אלא שזו הפעם אף המדינה הגישה ערר על החלטת בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי. למעשה, עד כה נהגה המדינה, שהיא "שחקנית חוזרת" בהליכים פליליים, להשיג מעת לעת על החלטות בית משפט השלום הנוגעות למתן צו חדירה למחשב או טלפון נייד, כראות עיניה, ומבלי להטיל כלל ספק בזכותה כבעלת דין לעשות כן (ראו סעיפים 3 ו-24(ג) לתגובת המדינה לעתירה לדיון נוסף. כן ראו, מבלי למצות: עמ"י (ת"א) 33814-07-21 מדינת ישראל נ' טבקין (15.7.2021); צ"א (ת"א) 38322-07-20 משטרת ישראל מחוז ת"א נ' פלונים (17.7.2020); צ"א (ת"א) 38399-07-20 משטרת ישראל נ' מלול (19.7.2020)). למעשה, כאמור לעיל, המדינה היא זו שהגישה את אחד העררים בעניין אוריך לבית המשפט המחוזי, בסבב השני של ההתדיינות (ע"ח 39166-07-20 שמעון נ' תחנת משטרה - פתח תקווה (מרחב שרון) (21.7.2020)). נדמה כי המדינה גם לא נהגה להטיל ספק בזכותם של בעלי דין אחרים להשיג על ההחלטה שנתקבלה, ומכל מקום לא נטען הדבר בפנינו