18. שלישית, שאלה נוספת שיש צורך לתת עליה את הדעת בעיצוב ההסדר הרלוונטי היא האם יש מקום להקנות את הזכות או הרשות לערור לשני הצדדים – הן למי שלגביו ניתן הצו (או צד שלישי שהצו פוגע בפרטיותו) והן לרשות החוקרת. מחד גיסא, אם הבקשה למתן צו חדירה נדחתה על-ידי בית המשפט, יכולה הרשות החוקרת להגיש בקשה חדשה בהתאם להתפתחות החקירה ולמידע חדש המצדיק זאת. מאידך גיסא, ככלל, מקובל בשיטתנו המשפטית כי הסדרים הנוגעים להגשת ערר הם סימטריים, ומשעה שאפשרות זו עומדת לבעל דין אחד, אין לשלול אותה מבעל הדין שכנגד.
19. מתן תשובה לשאלות אלה חורגת מגדרו של מתן סעד שיפוטי בדרך של "קריאה לתוך החוק". הצפתן נועדה להבהיר כי הסוגיה היא מורכבת, מורכבת מדי להתערבות שיפוטית, חרף הצורך הממשי להגן על זכויותיהם של נחקרים. נדרשת בעניין זה הסדרה חקיקתית בתהליך שבו יישקלו כלל השיקולים האמורים והאפשרויות השונות, ייבחנו על-ידי גורמי הייעוץ המשפטי ויידונו לעומק בכנסת ובוועדותיה. על כן, לא נותר לי אלא להצטרף לקריאתם הנכוחה של חברתי הנשיאה וחברי השופט נ' סולברג למחוקק להסדיר את הנושא בחקיקה נאותה, מקיפה ומותאמת לרוח התקופה.
20. לקראת סיום אוסיף, כי עד אשר יוסדר הנושא בחקיקה, ובהתחשב במורכבות שהוצגה, לשיטתי יש מקום לנהוג גישה קפדנית פחות בכל הנוגע לעתירות שיוגשו לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ כנגד החלטות שעניינן צווי חדירה למחשב. כידוע, חרף העובדה שלבג"ץ מוקנית סמכות ליתן "סעד מן הצדק" (מכוח סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה), הגישה הנוהגת בכל הנוגע לעתירות שעניינן הליכי ביניים בתחום הפלילי היא מצמצמת מאד, וככלל בית משפט זה אינו נוהג להתערב בהחלטות מסוג זה,
--- סוף עמוד 121 ---
מטעמים שהובהרו פעמים רבות (ראו למשל, מני רבים: בג"ץ 7768/12 צ'רני נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, פסקה 4 (26.10.2012); בג"ץ 1478/15 גבריאל נ' השופטת מרוז, פסקה 4 (1.3.2015); בג"ץ 4295/18 פלוני נ' בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים, פסקה 21 (22.7.2018)). אולם, ייתכן שיש מקום לגישה מחמירה פחות בכל הנוגע לעתירות שיוגשו בהקשר מיוחד זה של צווי חדירה למחשב, ככל שדרך הערר נותרת חסומה (ראו והשוו: בג"ץ 8183/17 כהנא נ' מדינת ישראל (24.10.2017). כן ראו: בג"ץ 841/19 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב, פסקאות 15-14 (8.4.2019); בג"ץ 4922/19 נוה נ' מדינת ישראל – פרקליטות מחוז מרכז (פלילי), פסקאות 10-9 (9.12.2019)). יש להדגיש: באומרי זאת איני מכוונת ל"פריצת" שעריו של בג"ץ לדיון בעתירה כל אימת שניתן צו חדירה למחשב או לטלפון נייד. כלל וכלל לא. הדברים אמורים אך ורק ביחס למקרים חריגים שבחריגים, שבהם הפגיעה בפרטיות היא קשה במיוחד ולכאורה נפל פגם של ממש בהתנהלות הרשות החוקרת. רק במקרים כאלה הצורך במתן מענה לפגיעה הקונקרטית בזמן אמת עולה על האינטרסים החשובים העומדים ביסוד הכלל של אי ההתערבות של בג"ץ בהחלטות המתקבלות במסגרת ההליך הפלילי. מדובר במוצא שהוא הרע במיעוטו, ורק כל עוד אין כל מענה חקיקתי לקושי שמעורר הדין הנוהג, שאינו מותאם לימינו אנו.