שלא כמו בשלב הראשון, שבו נבחן כתב-התביעה לפי סעיף 54א, בשלב השני על התובע לפרוס לפני בית-המשפט את תמונת המסכת הכוללת של ראיותיו ואת עיקר טענותיו המשפטיות על-מנת שבית-המשפט יבדוק אותן וישוכנע שכל אחד מן הרכיבים הנזכרים מתקיים. הדרישות לגבי מידת ההוכחה שמצריך כל רכיב הן שונות, ואף מושפעות מנסיבותיה המיוחדות של כל תובענה ותובענה. אינו דומה שכנוע בתום-לבו של התובע לשכנוע שקיימות "שאלות מהותיות של עובדה ומשפט"; אינו דומה שכנוע "שקיימת אפשרות סבירה" של הכרעה לטובת הקבוצה, לשכנוע שגודלה של הקבוצה מצדיק תובענה כזאת. הייתי אומר כי בדרך כלל, על בית-המשפט להשתכנע שבידי התובע ראיות לכאורה, וכן טענות שלכאורה די בהן, כדי להצדיק את בירורה של התובענה על דרך של תובענה ייצוגית ואף לזכות בהכרעה לטובת התובע. במילים אחרות, שבראיות ובטענות גלום פוטנציאל מספיק לשם ההצדקה וההכרעה.
אכן, גישה פרשנית כזאת עלולה להכביד על תובע המבקש לזכות באישורו של בית-המשפט להגיש תובענה ייצוגית, אולם יתרונה של גישה זאת הוא בכך שהיא מבטיחה שרק תובענות "רציניות" – שהן ייצוגיות לשמן ולא לשם מטרות זרות – יוכרו כתובענות ייצוגיות. יש לזכור שעצם הגשתה של תובענה ייצוגית עלולה לפגוע בנתבע פגיעה אנושה ולערער את מצבו וממילא לפגוע גם במחזיקי ניירות הערך ואולי גם באחרים. מהלך כזה כשלעצמו אינו דבר של מה בכך וראוי הוא, כבר בשלביו המקדמיים, לבדיקה זהירה וקפדנית, אפילו דוחה היא את מועד פתיחתו של המשפט.
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן.
ניתן היום, ז' בסיון תשנ"ז (14.4.1997).